"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

(מצטערת שמחקתי את הפוסט הקודם, מי שהספיק לראות)

הכרזתי מלחמה ואין לי כוחות לנהל אותה.

עוד יומיים-שלושה אני אמורה לחגוג יום הולדת, ונראה כאילו שזה הולך להיות עוד אחד מסריח למרות שחשבתי ששברתי את הרצף.

אני בוכה כבר שבוע ולא ישנה כמו שצריך. אתמול בכלל לא ישנתי.

היום מה שמפחיד בכל זה הוא השקט... ההכרה שלא אכפת לי, ממש לא משנה מה הולך לקרות.

אני לא מפחדת. אני אפאטית.

כמו לקום מחלום מתה ולהבהל מזה שאת לא מפחדת למות.

משהו ריק לי. הבלוג הזה מיצה את עצמו, אני קצת מתגעגעת לבלוג הקודם ובכל אופן אין לי מושג מאיפה להמשיך עם החיים שלי למרות שהם נראים ממופים פחות או יותר.

לא יודעת איך להתנהל הלאה, מרגישה כאילו שום דבר לא תלוי בי למרות שאני עשיתי צעד. אין לי כוחות לחכות לראות את התוצאות שלו. הן כמעט כבר לא משנות ולא ממש אכפת לי כבר מה הולך להיות, אני שבורה..

אני רוצה את החיים טיפה יותר פשוטים לשם שינוי...

אין לי כוח יותר להתמודד או להיות החזקה/החכמה/הטובה.

בא לי לקרוס, לשחרר ובעיקר להיעלם..

ימי הולדת בסימן 'תחי המלנכוליה' מישהו?