לא הייתי פה המון זמן אז בקצרצרה.
- בתחילת החודש עשיתי טעות מטורפת שעלולה לעלות למנהל שלי בעשרות אלפי שקלים. אני עוד אוכלת חרא בניסיון לתקן את הטיפשות הזו וזה יושב לי על הלבלב כמו מאה טון אשמה. איכשהו הוא החליט בכ"ז לא לפטר אותי אבל אני פי מליון לחוצה ומפחדת מהצל של עצמי.
- נסעתי עם אמא לטיול בחו"ל 5 ימים עמוסים ומטורפים שבהם למדתי המון על עצמי, עליה, על פרופורציות, על היחסים שלנו ובעיקר על השלמות שלי עם ההחלטה לעזוב. כל כך הרבה דברים קשים להגיד שלא ייאמרו לעולם. (שלא תטעו היה יפה!!! שוקלת אם להעלות לכאן תמונה..)
- התחלתי ללמוד ובפעם הראשונה בחיי אני באמת לומדת, אני החנונית שתמיד חשבו שאני, לא ברור למה, כי גם באוניברסיטה הנוכחות שלי היתה צולעת; אם בכלל הייתי מגיעה, היה נס אם לא הייתי מאחרת, ואם בכלל נכנסתי לשיעור זה תמיד היה בלויית פאזל ומסנג'ר עם הברנש. היום אני מגיעה בזמן ואפילו לפני, כמעט בוכה אם הפסדתי שיעור, מכינה שיעורי בית (!) ובזמן (!!!), מתרגשת כמו ילדה קטנה מכל חיזוק חיובי ומקבלת המון מאלה ;).
- הברנש ואני עדיין בספירלה או נדנדה (איך שתרצו לקרוא לזה) אבל כבר לא במקום וכבר לא בסערה כל כך נוראית, ממשיכים לצעוד עוד טיפה קדימה ואני חוזרת להרגיש וטיפה לנשום.
- ראיתי את אבא פעם ראשונה מזה כמעט חצי שנה, הוא נפרד מבת הזוג ונראה כאילו הזדקן בכמה שנים טובות, תמיד חמוץ לי לראות אותו. לפעמים טיפה חמוץ מתוק אבל בעיקר חמוץ. הוא מזכיר לי את כל הכאבים הכי גדולים שחוויתי וכואב לי לשייך אליו ואליה את הכל.. הדבר האחרון שאני רוצה זה להתנתק לגמרי שוב, לשנוא ולהאשים אותם. זה לא יעזור לי, מזכירה לעצמי שזה יהפוך אותי לעלובה כמו כל אלה שמאשימים את העולם ובסוף הם פשוט לוזרים חסרי כל. במקום זה אני משתדלת להתרחק ולהזכיר לעצמי כל פעם שכואב - אני בניתי, למרות הכל.
- חברת הילדות שחזרה לחיי, חזרה בסערה מבורכת! ישבנו לפני יומיים סיפרתי לה על האפיזודות מהטיול עם אמא וכאב לי לשמוע את מה שהיה לה להגיד ועוד יותר כאב לי להסכים איתה. היא זוכרת דברים שלא חשבתי עליהם שנים וחשבתי ששכחתי, פרטים קטנים שהיו פעם המשפחה היפה שהתרסקה לנו. היא זוכרת כשאחי נולד, את אימוני השחיה והתחרויות ואת הארנב הקטן של אחותי ששחררנו לה כדי שיתחבא, היא זוכרת את הנשיקות והחיבוקים במטבח וארוחות הערב המשותפות, את האבא שהיה לי ואין לו זכר. היום נראה שאנשים מסוימים רואים חצאים וחיוכים מזויפים, תמונות בודדות ממני ורגעים קטנים.. מרכיבים לעצמם את התמונה המאוד חסרה לגבי. חלקם בונים לעצמם קנאה ואולי גם מתעצבנים כי נראה שאני כמה צעדים קדימה. כי נראה שהצלחתי במקום בו כולם ציפו ממני להתרסק ולצאת כלום.
כנראה שאמא שלי ביניהם, ובמקום לפרגן לי על ההחלטה לעזוב, כואב לה.
- בימים האחרונים התחילו לזוז דברים עם ההגירה, עו"ד שלנו אמרה לי היום שיש צפי שזה יזוז מהר מהצפוי, ובמקום שנה וחצי יכול להיות שתוך פחות משנה אנחנו מקבלים מה שצריך ועפים מפה.
אני מתרגשת, אני לחוצה, היחידה שאני יכולה לחשוב עליה לספר לה על זה, לא באמת רוצה לשמוע וחושבת בעיקר על עצמה בתוך הסיפור.
לפעמים קשה לי להזכיר לעצמי שאלה החיים שלי והגיע הזמן להפסיק לנסות לרצות אותה, שום דבר גם ככה לא מספיק טוב וזה לא עושה או יעשה אותי מאושרת יותר. אז זה סיכון אבל קיבינימט(!) אני בת 24 עם תואר ראשון ובדרך לתעודה, אני נשואה ומקסימום אם לא הולך, יש לי פה מה שיש לי שם - כלום מתובל בקצת אהבה.
המינוס בבנק תופח ואני רק מקווה שההסתגפות המטורפת שהתחלתי החודש תעזור בהקטנה שלו ובכל אופן בהתחשב בכל הנתונים היום החלטתי שהריון יחכה עוד שנה. כרגע מה שחשוב לי זה לעזוב פה ולשמור על השפיות והזוגיות.
אוף איזה פוסטים כבדים נהיו לי.. :/
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
