כל השמחה והאור שחזרו פתאום לחיי הרגישו טוב מדי, אבל הוקרתי כל רגע.
מתחילה עננות קלה... זה התחיל עם הטיול עם אמא. ובמיוחד באיך שהוא נגמר.
בקושי דיברנו מאז. בעיקר כעסתי ונפגעתי. מצד אחד היא החברה הכי טובה, מצד שני לפעמים היא לא יודעת מה אומרת המלה "אמא".
ורציתי ש"אמא" תפסיק להתנהג כאילו אני אמא שלה. ותתחיל לאהוב אותי בפני עצמי ולא לפרקים. שתפסיק להיות תלותית וילדותית ותתחיל לפרגן ולשמוח בשבילי שתוריד פרופיל התעלקות ופולניות ותתחיל לתת לי את הספייס וההערכה הנכונים.
בדרך התנתקתי גם מאבא אבל איתו אני לא הכי בקשר, לא כמו שאבא ובת צריכים להיות, כבר למעלה מ6 שנים.
עם סבתא אחת שנותרה אני לא מדברת כבר כמעט שנה, אם לא יותר.
יש לי דוד שרואה אותי באוטובוס פעם בכמה ימים ומתנהג כאילו הוא לא מזהה אותי.
הבחור שעובד איתי נפרד מהחברה שלו לפני חודש ורבאק הוא מעלה לי את הסעיף; עם כמה שאני הבחורה הכי אמפאתית בעולם אני שונאת אנשים שרוכבים על גל הרחמים העצמיים, בשילוב עם האופי התלותי, מתבכיין ופולני בכוח שלו באופן רגיל, המצב בלתי נסבל ויש לי אוסף ציטוטים מהממים ומשובבי נפש, אם לא הייתי חווה אותם, הייתי נקרעת מצחוק לשמוע. אולי מתישהו.
הוא גורם לי להרגיש רע עם עצמי שדווקא כשהוא צריך את האמפתיה וההבנה שלי, הסבלנות שלי אליו נגמרת בשניות, הוא מוציא ממני איזו כלבתא שלא הכרתי ואני חייבת להחזיק אותה בכל הכוח, כי קיבינימט עוד יום כמו היום היא פשוט תברח ותתן ביס לקרציה.
אמא התקשרה אליי ביום חמישי. היא לא עושה את זה. אף אחד במשפחה הזו לא יודע להתקשר אלא אם הם צריכים משהו (לדוגמא, אחי הקטן שגידלתי, חיתלתי, קילחתי, לימדתי מה זה מוזיקה וספרים, לא דיבר איתי גם למעלה משנה, למרות זאת - הוא מתקשר לברנש כשהוא צריך עזרה בלקנות דברים). חששתי משהו משיחה איתה אבל היא שאלה לשלומי וכמעט נחנקתי. היא לא התקשרה לנזוף בי על שאני לא מתקשרת, על שאמרתי שהשישי אני לא באה למרות שהייתי אמורה.
אני כבר לא רוצה ללכת. אני לא מתגעגעת. הם עושים לי רע.
הפגיעות הכי גדולות שאכלתי בחיי היו מהמשפחה שלי, האנשים שהכי אהבתי והיו המודל לחיקוי והערצה.
ענן שחור.
הרגשתי את העצב בקול שלה, הרגשתי את ההתחמקות והנסיון לברוח מנושאים מסוימים שבכל זאת הבליחו לרגעים.
אבל היא התקשרה לשאול בשלומי.
הסופ"ש היה נהדר וסטלני במיוחד. הלכנו למסיבה מההזויות והמיוחדות שיצא לי להיות בהן, מאלה שרואים בסרטים. פתאום שקט, המוסיקה נעלמת וצצה גיטרה. הופ חצצורה! הופ סקסופון! הופ קלירנט, משולש ודרבוקה! כבר היינו מעושנים וחשבנו שאנחנו מדמיינים איזה סרט, אבל מסתבר שכולם שם היו מעושנים יפה והתחילו ג'אמים מהממים. איזה היפי הגיח והתחיל לג'מג'ם מילים לא קשורות, עוד אחד הגיע והתחיל לג'מג'ם קצת ג'יבריש ולנהל את הנגנים. מדהים. כשהגיעה המשטרה להתריע על הרעש לקחנו את עצמנו ועפנו הביתה. למחרת כתבתי סטטוס נחמד על זה שהיה לילה מדהים עם המון אנשים שמחים וכיף.
עוד ענן הגיע.
צץ חבר המשפחה, ההוא שחשבתי לאבא שני שלי.. משום מקום ומאוד לא ברור כיוון שלא ראה או שמע ממני כמעט שנה (כי גם הוא ניסה לשכנע אותי לא להתחתן עם בחיר ליבי). הבין או לא הבין משהו מהסטטוס והתחיל להתנגח בי על זה שאני ממורמרמת ומתלוננת כל הזמן.
עד היום הייתי בעננים תודה רבה. המשפחה כמעט לא הצליחה להרוס לי את האושר שבלימודים, שבחזרה למוטב עם אהובי, שבחזרה לקשר עם חברות רחוקות וחיים צפופים ומלאים בטוב שבניתי לעצמי. כמה אפשר לשמוע מאחרים על זה שרע לי בעצם? כמה אפשר לשמוע ביקורת? וחרטא בחצי שנקל על טעויות/חשיבותה של משפחה/ועוד קצת טעויות שעשיתי וכמה שאני אבודה?!
אז הייתי בעננים ועכשיו הם קצת ירדו עליי ונחשך לי.
לפחות אני יודעת שאחזור הביתה לאיש שבכל זאת אוהב אותי (למרות שבחרתי בו ;).
אני הייתי אמבר מבולבלת שמתחילה לקלוט שעוד בערך שנה היא תהיה "זו שברחה לחו"ל" והגשימה את נבואת סוף העולם של אמא.
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
