"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

רציתי לכתוב היום.

רציתי לצעוק קצת אקטואליה, קצת כאב הישרדותי, קצת על חצרוני (יימח שמו), וקצת על לפיד (שכבר הרבה מעבר), קצת על נוסטלגיה והומור וקצת על לא פייר, קצת על אהבות, ועל מוסיקה ועל הקיץ הזה... היה לי פוסט שלם וארוך במיוחד בראש.

בינתיים כואבת לי היד בטירוף במן כאב לא מוסבר כבר כמה שעות טובות, כואב לי הראש כבר שבוע מרוב כל הדמעות העצורות ואלה שברחו. כואבת לי הבטן מבחילות האכזבה והלב מאיים להתפקע כי כבר לא נשאר בו כלום מלבד חורים.

קשה לנשום

הלילה שוב הכל בי הצטנף לכדור קטן, חסר אונים ומיואש של זאת שזועקת פנימה כי אין מי שישמע או יבין ש"אני רוצה הביתה!!!" כי אני לא מרגישה שם לא משנה איפה ועם מי מבערך 2005-6.

גם לחיוך המאולץ קשה לעלות עכשיו...

אני פשוט רוצה הביתה.

אין לי כזה.