"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

החיים אוכלים אותי חיה...

אין אוויר, אין שעות או דקות. רק שניות חטופות.

הלימודים חונקים אותי ואני ביחסי אהבה שנאה איתם. מה הייתי נותנת בשביל עוד כמה שעות ביום, עוד קצת לעבוד על ההגשות כדי שאוכל להגיש אותן במלואן ובזמן, עוד קצת זמן שינה. כבר שבועיים שאני הולכת לישון בכל לילה בין 2-3 לפנות בוקר, והתוצרים כבר לא מספקים אותי בכלל. המרצה העיקרי מרגיש לי מאוד מאמין בי ודוחק בי להצלחה, אבל אם רק היו לי עוד כמה דק' כדי לעמוד בציפיות.. אני בערך היחידה בכיתה שגם עובדת במשרה מלאה שהיא גם לא משרת אם. נשארו לי הלילות. הברנש עושה הכל לבד בחודש האחרון, קניות, כביסה, נקיונות, עם גיחות קלות שלי פה ושם לעזור או לבשל לנו משהו.. אני נחנקת.

העומס בעבודה לא נרגע ונראה שהסוף עוד רחוק.. ובכללי יש תחושה של חנק. את לא מספיקה, את לא מספיק.. תני עוד קצת, עוד פוש, תשארי עוד שעה, שתי עוד קפה, תנשמי כשהמחשב קורס ועבודה של 6 שעות הולכת לפח, תשמרי על החיוך כי לאנשים נמאס לראות אותך אבודה והכי חשוב - שימי לב מה את מפנה אליו.

הוא מתאמץ מאוד ובשבועיים-שלושה האחרונים בקושי רבנו, זה מעלה גם לי טיפת מוטיבציה ומדחיק את השאלות הקשות עוד קצת למעמקים..

הזמן עף לי אבל לא מספיק מהר, אני לא מסוגלת לחכות עוד שנה.. חוסר הוודאות משגע אותי, אם הוא ייעלם לי שוב בינואר לכמה חודשים, אני אתפרק.. ולחשוב שלפני כמה חודשים הרהרתי במחשבות על הריון, זה נשע לי הזוי מתמיד היום.. בכל אופן אני מודה היום שאני אוהבת אותו יותר, טיפונת פחות מפקפקת.. טיפה יותר נושמת, גם אם בכוח לפני שהכל בי מתפוצץ.

אני רוצה פעם אחת לשם שינוי לשבת איתו על כוס יין או בירה וסתם להסתכל על העיניים המהפנטות שלו, שישתוק ולא יגיד דברים דבילים, שהמחשבות שלי יפסיקו להתרוצץ ולהלחיץ. במקום זה אני מסתפקת בכוס יין ללימודים (כי מסתבר שאלכוהול עוזר להפרעות קשב שלי!) ובלקלל את היקום על הידיים הרועדות שלי שרק מחמירות ושילכו קיבינימט, ועמוד השדרה שלא מניח לי לשבת יותר משעה רצוף.

אמא הפתיעה עם מתנה מאוחרת לחתונה, היא שמעה שהמחשב מת ואני לא יכולה ללמוד ושוקלת למכור את הגיטרה החשמלית שלי, היא רצה וכתבה צ'ק עם סכום נחמד אבל לא מספק את המינוס והדוחק. ובכל אופן היא נתנה מתנה לחתונה, אני לא יכולה להשתמש בה בעצמי כדי לסגור את המינוס או למנוע את המכירה הבלתי נמנעת של היפה שלי.. אז עוד לא הפקדתי את הצ'ק ומכרתי את החשמלית המהממת שלי במחיר זנות לאיזה אבא לילד בן 11 שמאושר עד הגג מהמתנה המדהימה שלו ולא הפסיק להודות לי עליה גם יומיים שלושה אח"כ. ואני מתאמצת לא לבכות כי כבר לא נותר לי זכר מעצמי שלפני הטרור שעברתי למעט כמה ספרים וגם לא רוב החשובים, 2-3 מזכרות קטנות וקצת דיסקים. כנראה שזה אומר שיש ליצור אמבר מחדש... ואני לא הכי מכירה אותה ובינתיים אין לי זמן להכיר אותה גם.

   לא הגיטרה הכי מפוצצת אבל אני אתגעגע... כמה ימים שחורים היא הפכה ליפים ונוצצים..