שוב אני חוזרת בהתרסקות.
לא ממש ברור לי למה. אני פשוט מבוהלת בזמן האחרון. אני כל היום על סף דמעות ויש מליון סיבות.
קלטתי כמה דברים:
- יש רופאים שצריכים שישללו להם את הרשיון כי הם פשוט חרא בני אדם. לא הגיוני לי רופא עור שאומר לבחורה בת 24 שבאה לטעון שיש לה נשירה "את מתקרחת" בלי לבדוק, בלי בדיקות דם, בלי כלום ולרשום לה תרופה שנותנים לאנשים בגיל המעבר ובמינון לגברים. פשוט נעלבתי למרות שבפנים אני יודעת שאין מצב, אני פשוט בלחץ וחסרים לי ויטמינים, רק קיוויתי שהוא יגיד לי מה בדיוק..
- אני והברנש לא נחזיק מעמד לנצח, ואיכשהו בסדר לי עם זה, כבר מההתחלה היתה בי התחושה הזו שלא ידעתי להגדיר ככה. נשארתי מתוך סקרנות. אני עדיין סקרנית אבל עכשיו גם מכירה בעובדות, הוא לא מבין ואני לא יכולה להאשים אותו, גם אני כבר לא מבינה. ואין אינטימיות כמו שיש לי איתו..
- עם כל התהליכים העצמיים שאני עוברת עם עצמי, התחלתי לשים זין על העולם וגיליתי שאני לא חושבת שאני אי פעם אצליח לסלוח להורים שלי על הכל. בטח לא על העובדה שלא נלקחתי בחשבון בתוכניות עתידיות שהתמששו ונשארתי לדאוג לעצמי. תמיד הייתי הילדה הקשה בין כולנו, זה היה מובן מאליו שאם מישהו ייאלץ להסתדר לבד, אני אצליח. ואני קורסת. לחשוב כלכלית קורע אותי. אני לא רוצה לראות את החברות הבכייניות שלי שבוכות שאין להן כסף אבל שכ"ד+שכ"ל+דמי מחיה ואוכל על חשבון ההורים. אני כבר שנים מנסה לצאת מחובות כי שלי לא טרחו בכלל להציע או לשאול מה מצבי. היום החלטתי לפדות את צ'ק החתונה שאמא נתנה, ואני מרגישה רע עם זה כי הבטחתי לעצמי שאני אסתדר בלי זה, שזה יילך לחסכון המשותף. מתישהו אני אעשה גם את זה.
אני מרגישה רע שאני מתבכיינת על זה שההורים לא עוזרים לי בכלום. אבל קשה לי.
- אם לא מספיק זה, כולם עושים לי רגשי על שאני לא בקשר ואני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה את העין הבקורתית, את השיפוטיות, את העוינות לא נעים לי אז החלטתי לא לבוא. וזה יותר קשה איכשהו.
אני מתפרקת.. אני רוצה הביתה ואין לי כזה כבר 8 שנים כמעט.. עד לא מזמן חשבתי שהברנש הוא הבית שלי. היום אני מבינה שזה נכון כל עוד אני שולטת בעצמי ולא נבהלת, לא קורסת, הוא גם קצת כמו ההורים שלי; כל הזמן מבקר ושופט ומנסה לתקן את הטעויות שלי כשהכי אני צריכה בעולם זה טיפת אמפתיה.
התפרקתי בעבודה היום, פשוט התחלתי לבכות ולא הצלחתי לעצור. אין מה לעשות והמצב לא באמת כזה נוראי. אני פשוט כל כך עצובה...