"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

קשה להתחיל מההתחלה אז אני אנסה לסכם ואם אני מבולגנת, תסלחו לי - בימים אלה התבטאות ברורה היא מן אתגר שכזה בכל שפה..

אז ארזתי את עצמי ואת כל החיים ל3 מזוודות, אחת מהן התבררה כשבורה ברגע האחרון. ארזתי גם את הפונפונית הקטנה בתיק שלה והתפללתי לכל האלים והשדים והרוחות שהטיסה הזו תעבור בשלום.

שמרתי לי ג'וינט אחרון ללילה שלפני ואחרי כל הפרידות (שצלחתי בגבורה, יש לציין). נסגרתי בחדר שלי אצל אבא בדירה ועישנתי ג'וינט בהגנבה בפעם האחרונה בחיי ;) זה לא ממש עזר, הצלחתי לישון שעה וחצי בלחץ.

לשדה לקחו אותי אמא וחבר שלה ואבא ואחותי. אני מחזיקה מעמד יפה עד שאמא מחבקת ואני מתפוררת.

אחרי זה לא מעניין אבל שתדעו, שאחרי שבכיתי והבנתי שאין לי מושג מה אני עושה לאן אני הולכת ואם אני בטוחה בכלל שאני יודעת מה אני עושה ומה זה הטירוף הזה... די זיינו אותי בשדה, הלוך חזור, וכסף וקבלה ובלה והכל במרחקים ואני לבד עם 3 מזוודות, תיק גב ענק (וכבד רצח) ו6 קילו חתולית בנוסף לשבירה הנפשית שהתחילה.

הייתי מוכנה להרוג מישהו. פה היתה הטעות הראשונה - לא אכלתי, ולא רק שלא אכלתי, זאת היתה הזדמנות אחרונה לאכול אוכל טעים(!!!).

מעל 20 שעות של טיסות ומעברים עם החתולה על הגב וכל הלחץ בעולם שרק יעבור בשלום.שהיא לא תתחיל לילל, שלא תבכה, שלא יושיבו לידי אלרגי... הבטן שלי נגמרה מכאבי לחץ וחרדה. אבל תוליקית הפתיעה לטובה ולא השמיעה אף צפצופון פצפון עד שעה לפני הסוף כי ברח לה פיפי והיא נורא רצתה לצאת... כמה דק' שחשבתי שזהו, אני מוכנה למות והיא חזרה להיות בהלם שקט.

ירדנו בארה"ב, ואני יודעת שאסור לי לזוז לפני שאני מחליפה לפונפון את המצעים כי אני בטוח הולכת להתקע. רצתי לשירותים והודיתי לאמא שעשתה בי קצת שכל ולימדה אותי להיות מוכנה תמיד לגרוע ביותר.

צדקתי. נשארתי אחרונה בתור לבדיקת דרכונים ואז אחרונה בתור להגירה. אני רואה את כל המזוודות נעלמות ושלי נשארות אחרונות, מחפשות בעלים ואסור לי לקום. החתולה לידי והיא לא אכלה או שתתה כבר 24 שעות, יש לי פיפי, אני רעבה, אין לי טלפון להתקשר לברנש להגיד לו שהגעתי ואני רק מקווה שהוא שם, שיתייבש איתי אבל שיהיה שם... כשהגיע תורי, אני כבר מחייכת מבעד לדמעות כבדות. לא יכולה לעצור, לאף אחד אין טישו, ממלמלת תשובות לשאלות ומסבירה שלא ראיתי אותו כבר חצי שנה. אמריקאים רומנטיקנים, אין מה לעשות. מיד כל המפחידני הגירה הגדולים, השריריים והמאיימים שיכלו להגיד לי לקחת את עצמי ולעוף חזרה הביתה, חייכו אלי ושלחו אותי אליו.

לקחתי את המזוודות, אמרתי תודה בקושי ודפקתי את הריצה של החיים שלי החוצה לגלות אולם קבלת פנים ריק כמעט לגמרי, אני עוד שניה משתינה במכנסיים, מתיישבת באמצע האולם ובוכה.. ואז הוא קם, אין לי מושג מה הוא חשב לעצמו, כנראה רצה להפתיע אותי האדיוט הזה שלי..

נפלתי עליו ובכיתי בלי סוף. הוא עם יד שבורה ושנינו בשוק..

בקיצור, עצירה ראשונה לפני שנלקחתי הביתה - דיספנסרי. גראס כאן חוקי, ומוכרים אותו בכאלה דיספנסריס כמו בתי מרקחת. מדהים. וזה נורמלי לחלוטין, כולם פה מעשנים. מבוגרים, צעירים, שמנים, רזים, טיפוסי אדג' ומחוייטים...

הוא ארגן לנו אוטו נחמד, והדירה מהממת. אנחנו גרים בעיר פרבר קטנה ממש למרגלות הרוקיז!

תוך כמה ימים סיימנו להוסיף ריהוט ופיצ'פקס שהוא חיכה לי איתם כדי לסיים את תחושת הביתיות.

שבועיים הייתי בשוק. שבועיים שלמים של סחרחורות בגלל הגובה, שבועיים שלמים של דימומים מהאף. שבועיים של לא מעכלת... כשתוך כדי השבועיים האלה, בקושי יצאתי מההלם, כבר איימו על הברנש בפיטורין. אין לנו מספיק חסכונות ואני בהיסטריה לא ברורה. התחלתי להסתכל על משרות ולהכנס לדיכאון. לא יודעת מה לעשות, מה אני רוצה, למה שמישהו ייקח אותי בכלל..

הוא מזהיר אותי לא לשלוח קו"ח עד שלא כותבים מכתב פתיחה, כי כאן חייבים. אבל שלחתי. לאחד. התלהבתי, לא התאפקתי. שלחתי.

יום למחרת אני מכינה לחם וקרקרים לברנש שיחזור מהעבודה כשאני מקבלת טלפון שגרם לי להפיל על עצמי מגש קרקרים רותח. פעם אחת הספיקה, הוזמנתי לראיון עבודה.

זה הרגיש בדיוק. הכימיה היתה מעולה, המקום מדהים, העבודה פנטזיה! אני מתלהבת כמו ילדה קטנה ומחזיקה בציפורניים לשמור על איפוק כשאומרים לי שנדבר ביום שני. לחכות שבת-ראשון?! זה סופ"ש שלם!!! אני יוצאת משם לאסוף את הברנש מהעבודה לגלות שהוא פוטר באותו הרגע.

זה היה סופ"ש אומלל.

אז כשהתקשרו ביום שני ושאלו מתי אני יכולה להתחיל ישר אמרתי - עכשיו. למחרת התחלתי לעבוד.

שבועיים בארה"ב - בום. עבודה. לא הספקתי לטייל! לא הספקתי להיות תיירת!

אני מודה שיש לי מזל נדיר, ואני כל יום מודה על המקום עבודה הזה. אנשים מקסימים, בוס מהמם, לקוחות מגניבים ברמות. ואני אשכרה עושה משהו. אני יותר לא דוחפת ניירת! אין יותר עבודה אפורה ומשעממת! אין יותר לקוחות צורחים וחוסר סיפוק טוטאלי.. אני מעצבת גרפית! אמיתית! אין לי מושג איך הצלחתי לגרום לזה לקרות. אין לי שמץ מה עשיתי כדי שהכפפה המושלמת הזו תתיישב עליי - אני פאקינג מעצבת ומייצרת גרביים בחברה מאוד מוכרת ובמרחק 20 דק' נסיעה מהבית!

אנחנו אפילו מחפשים עכשיו עוד רכב וזה מפחיד כי זה אומר שכל החסכונות שלי כמעט הולכים ואני עוד לא מרוויחה כמו שצריך עם כל העמלות והכל (פאקינג אמריקאים עם עמלות, תהרגו אותי אני לא מבינה אותם).

חוץ מזה, רוב הזמן אני מאושרת וזה מפחיד, לא רגילה להיות מאושרת. לא רגילה שמישהו לא מבאס לי את התחת לקראת סופ"ש. בסופי שבוע אני בד"כ יוצאת לטייל בהרים והנופים פה מדהימים. אני לא מעשנת בכלל יותר חוץ מג'וינט פעם בלילה.

והאוכל פה מבאס לי את החיים אז אני משתדלת לא לאכול בחוץ ולפעמים לצערי זה אומר שאני בקושי אוכלת.

האוכל פה מזעזע לרוב! הכל מרגיש לי מעובד ומזויף ומלא חומרים שלא אמורים להיות... ואני עוד נוחה, חכו שתשמעו חלק מהשיט שיוצא לברנש להגיד בזמן קניות... רזיתי מלא בקיצור ונראה לי שזה עוד לא הסוף עד שאני אתאפס על עצמי עם שגרת אוכל ובישול הגיונית. פעם ראשונה בחיי שאני בררנית באוכל.

הבירה פה מבאסת אותי לרוב גם כן כי 90% מהבירות עם אייל (ale), יש לזה טעם נוראי לטעמי, הברנש מת על זה. ויש פה מבשלות בירה די מגניבות בכל מטר בערך אז יש המון סוגים.

עוד לא הצלחתי לקרוא בדיוק את האנשים פה, לרוב אני נזהרת כי אומרים לי שכל הנחמדות הזו היא צביעות ואני מפחדת שאני לא אדע להבדיל אבל בינתיים זה נחמד לי.

אפילו המג אוויר פה נחמד! כשהגענו היו אפילו כמה סופות טורנדו ממש לידנו, ואפשר היה לראות אותם. פעמיים אפילו היתה אזהרת טורנדו והיינו צריכים לעזוב את הדירה ולרדת לקומה למטה למקרה שהיא תנחת. לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם באמצע החום, ולפעמים פשוט חם. הבנתי שהחורף פה זה משהו שצריך להתכונן אליו ברצינות נפשית... יותר מחצי שנה של שלג (כשהגעתי עוד היו שאריות שלג בעיר, בהרים עצמם יש כל השנה) לאחת שלא ממש ראתה שלג מימיה..

עוד אין לנו חברים פה ממש... אז זה הקטע הקשה... אני חולמת על אמא כמעט כל יומיים וקמה לשבוע שלם של מועקה. יש ימים קשים שאני נשברת לחלוטין. אני רבה עם הברנש סתם, אני פשוט עצובה בלי סיבות טובות... שום דבר שקרה חוץ מזה שבא לי חיבוק, בא לי לחבק את אמא, לעשן איתה ג'וינט ולראות אותה צוחקת כמו הילדה שהיא. אני רוצה את חברות שלי שאפשר לשבת איתן לבירה ולבכות להן שקצת קשה לפעמים או לשמוח איתן שלשם שינוי טוב לי.

אני בטוחה שמתישהו אני אמצא גם כאלה פה...

ואם לא, יש מספיק הסחות דעת כמו טיולים, וסקס, וג'וינטים בגובה של 1,400 מייל, ונסיעות בכל רחבי ארה"ב עם העבודה (פאקינג לוקחים אותי לשבוע בווגאס מהעבודה!!!), ויש פה מליון הופעות של להקות שאני אוהבת! הייתי בהופעה של ניק קייב! ועוד חודש אני הולכת להופעה של Arctic Monkeys!!!

השבוע יש סופ"ש ארוך בגלל יום העצמאות אז יהיה מענין :)

בגדול אני מאושרת לשם שינוי.

ומתגעגעת קשות.

בטוח שכחתי דברים אבל אני אשתדל להמשיך לעדכן... אני עוד קוראת אתכם גם אם לא מגיבה..

לילה טוב לי, בוקר טוב לכם :)