"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

מכירים את ההרגשה שקורה המון אבל בעצמם שום דבר משמעותי?

אני צריכה לפתוח בהתנצלות (אפילו רק כלפי עצמי), אני מרגישה שאני כותבת כל כך לא ברור וקטוע ומעצבן אותי שאני לא מצליחה להתמיד בלעדכן פה אבל כנראה שזה מה שזה בינתיים.

אז כמו שכבר סיפרתי מצאתי עבודה די חלומית. אממה, השכר ברצפה. זאת אומרת בעצם לא משלמים. טוב נו רק לא על שעות נוספות, לילות, סופישבוע ולמשל שבוע שלם שעזבתי את הברנש כדי לקרוע את התחת בווגאס בלי אפילו כמעט לראות אותה.

אז אני בדילמות. זה לא שיש הרבה עבודה פה לבחור ממנה, זה לא שיש חוקים שמסדירים זכויות של עובדים או משהו כזה ובכל זאת אני כן אוהבת את העבודה שלי. פעם ראשונה שאני באמת מאוד אוהבת לעבוד. אז כל הזין לי ומנסה לחשוב איך להתנהל עם זה או לפתור את זה.

אבל זה לא הדבר הכי מעניין.

ההורים של הברנש מגיעים אוטוטו לביקור ואני חצי מתרגשת חצי מתבאסת כי אני יודעת שזה אומר חפירות, חסל סדר עישונים (מאז שהגעתי לפה אנחנו מעשנים כמעט כל לילה לפני השינה והכאבים כמעט ולא מורגשים! החיים נסבלים יותר ואני רגועה כל כך כי אני לא צריכה להתמודד עם הכאב המשגע), חסל סדר השגרה הכיפית של להיות שעתיים וחצי בחד"כ + בריכה ולחזור לארוחת ערב נחמדה עם הברנש... מצד שני אני מתה עליהם ומתגעגעת ברמות אז יהיה נחמד סוף סוף לראות אותם קצת.

עוד חדשות - אמא מתחתנת! אני כל כך מאושרת בשבילה! עזרתי לה לבחור שמלה ואני צריכה לעצב לה הזמנות אבל זה שטויות - כי זה אומר שאוטוטו (טוב נו חודשיים +-) אני רואה אותה!

אז מסתבר שעאנחנו חוזרים לישראל בדצמבר, כנראה לשבוע אבל זה בהחלט מספיק לי, אני יודעת שזה יהיה קשה ויבלבל אותי מאוד ויהיה לי קשה שוב לעזוב אותה ואני יודעת שחוץ מהחתונה הזו יש חברה מאוד קרובה לי שהשתחררה לא מזמן מבי"הח ואני חייבת לראות אותה לפני שאני חוזרת לכאן וזאת גם תהיה פגישה מאוד קשה ואמוציונלית אז אני מתרגשת!

עוד אין לי ממש חברים פה למעט אפשר להגיד האנשים שאני עובדת איתם שאני פשוט אוהבת כל יום יותר ויותר.

קשה להסביר את זה אבל אני מתחילה להרגיש פתוחה יותר, פנויה יותר לספוג אנשים חדשים ושונים, אמנים, יוצרים, אנשי עסקים. אני מתנהלת טיפה טוב יותר עם הטייטל הזה של הבחורה האקזוטית והמשונה מישראל. וזה מצחיק כי גם בארץ אנשים הסתכלו עליי כעל משונה. פה זה מרגיש טיפה יותר מקבל ואוהב. ולא אכפת לי יותר שלפעמים אני אומרת שטויות או אני כנה מדיי או נראה לכולם מוזר שאני מחייכת כל הזמן.

לפעמים אני מאבדת את זה ולא הכי מבינה מה אני עושה פה, מה אני עושה עם הברנש, לאן החיים שלי הולכים... וזה די מעצבן כי בשניה שאני סותמת לעצמי את הפה והמחשבות, אליס נרגעת מהטריפ ואני מבינה שאני בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות, עם האיש שאני צריכה להיות איתו. זה המקום שלי והתפקיד לי בחיים שלי כמו גם התפקיד שלי בחיים שלו. אני מרגישה משתנה, מתפתחת ומכירה את עצמי מחדש. מרשה לעצמי ללמוד מאנשים שבמצב קודם האגו שלי לא היה מוכן לעצור מלסנן. אני בכנות יכולה להגיד שבחודשיים האחרונים למדתי יותר על עצמי, על הנשיות שבי, על העוצמות והיכולות שלי יותר מאשר ב(לפחות)חצי מהחיים שלי עד כה.

יש לי מליון רעיונות חדשים ואפס זמן לבצע. ובאופן כללי חוץ מהעובדה שלפעמים אני בודדה, אני מרגישה טוב.

זה בעיקר מרגיש כמו הזמן שלי. הזמן שלי עם עצמי, להכיר את עצמי מחדש, לעצב את עצמי מחדש ולאהוב את עצמי (ואת הברנש) מחדש.

וזה מתחיל להיות מעולה לנו ביחד!

אה ואני פשוט מאוהבת בקולורדו!