"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אני אולי הולכת לעצבן מי מכם ואולי זה בגלל שקצת קשה לי להסביר את עצמי אבל אני צריכה לפלוט קצת החוצה...

לגבי הבלוג, זה מה שזה. כנראה... חודשים שאני מתלבטת אם בכלל למחוק אותו כי זה מיותר, אבל בזמן האחרון עולה בי הצורך לכתוב ואולי זה רק בשבילי.

אז תקציר קטן - החיים יפים. ובפירוט טיפה יותר..

אני ממשיכה להתפתח אישית, מרגישה יותר ויותר אישה חזקה, הקשר שלי עם הברנש הולך ומעמיק לכיוונים יפים יותר. אנחנו חיים טוב, עושים המון, מטיילים, עוברים דירה בקרוב. אפילו עשיתי סקי בפעם הראשונה! ואפילו מצאתי כמה חברים טובים ואני כבר לא לגמרי בודדה ואבודה.

העבודה המהממת שמצאתי הסתברה כמקום רעיל במיוחד ולו רק בגלל הבוס. התחילו להתגלות בעיות כספיות (והמון בעיות אחרות) בחברה, התחלנו לקבל משכורות באיחור והרבה פחות משהובטח. התחילו להיות שיחות טלפון מנושים ובנקים שמנסים באיומים לקבל תשלומים עצומים שלא משלמים להם.

כולנו התפטרנו ביחד. בשבילי זה היה הרגע שקלטתי שאני עובדת בשביל אבא שלי. בשניה שהבוס התחיל להזכיר לי אותו נהיה לי רע פיזית, התחלתי לתעב והבנתי שלא משנה כמה אני אוהבת את העבודה עצמה אסור לי לעשות את זה לעצמי.

אז היום האחרון שלי שם היה יום שישי ואני בספק אם בכלל אקבל את המשכורת האחרונה.

בשבת בבוקר עליתי על טיסה חזרה לארץ בשביל החתונה של אמא. הטיסה עצמה היתה מזעזעת כי עצם הזנב הדפוקה שלי רצחה אותי והיו שני קונקשנים שקבעתי קרוב מדי אז מצאתי את עצמי רצה ממש בין טיסה לטיסה ולא נושמת עד שהיא נוחתת מהפחד לפספס את הטיסה הבאה. כבר בשדה התעופה חטפתי קריזה על הפוסטמה שלא בראש שלה להזיז את התחת שלה (שגם ככה לא באמת היתה צריכה להזיז) כדי לעשות לי צ'ק אין וצעקה עליי ועל החברה שלה שאיך אנחנו מעזות בכלל להפריע לה לבהות באוויר. אז המכס תקעו אותי וניסו לגרום לי לשלם $500 על המחשב ובפוקס לגמרי ביטלו לי.

ואז ההורים... די נפלתי על אמא ובעלה בדמעות ופתאום אבא שלי כבר לא היה קשור לי לתמונה אבל הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

אז נרגענו נשמנו והמשכנו הלאה. קצת להתעדכנויות קצת לאכול (לא לישון כדי שלא יהיה ג'ט לג..)

והנה חזרו לי החרדות, הבחילות, התקפי קוצר הנשימה... רק מלשמוע ולראות מה נהיה מהחיים פה. ויותר גרוע מזה (כן. קיים) מה נהיה מהמשפחה שלי.

אח שלי המתוק, נהיה פושטק שלא מסוגל להעביר שתי מילים בלי שתרצו להרוג אותו (אם בכלל הוא יבטא את המילים ולא ינהם אותן לעברי). בא לי לכפכף אותו וזה בכלל לא אשמתו; שני האחים שלי לא מדברים עם אבא ובהחלט בצדק ואני אפילו קצת מקנאה בהם כי הם לא צריכים לסבול את כל הרעל הזה. הילדים של בעלה של אמא נגד חתונה שכבר קרתה כי הוא "אמור היה להשאר אלמן לנצח!" אז מחר ה"חתונה" שהיא בעצם די אירוע פצפון למשפחה הולך להכיל 3 ילדים שמאוד נגד (ואחד מהם יוצא בכלל עם אחותי) + 2 אחיות של הנפטרת שעוד ביום שנחתתי יצא לי לשמוע שיחת טלפון נרגשת ומלאת דמעות וצווחות של אחת מהן שמפצירה בזוג לבטל את כל הענין "לטובת הילדים וזכרון הנפטרת" (הבנאדם היה אלמן 8 שנים לפני!!!) ובכל זאת הן מגיעות לחתונה ואני הולכת להיות מאוד אלימה אם אני רק אקלוט מבט אחד עקום מצדם.

יש את אבא שחצי שעה אצלו כבר רציתי שישתוק שניה כדי שאוכל לקפוץ מהמרפסת שלו כי כמה כבר אפשר?!!?

ויש את אחותי שמזמן אני לא מצליחה להבין בה שום דבר.

הדבר היחיד שמואר לי פה זאת אמא שלי והחברות.

ואני רק רוצה שהשבועיים האלה ייגמרו כדי שאוכל לחזור הביתה כי הוא מסתבר כבר לא פה ונשאר עם אהובי במקום טיפה שפוי יותר.

אני כבר לא פטריוטית, ישראל היא כבר לא הבית שלי עוד הרבה לפני שעזבתי. ואני רק שמחה שזה זמני כי המקום והמשפחה עושים לי רע פיזית ונפשית. ועד שהצלחתי טיפה לנשום ולהרגע ולהתחיל לשקם את עצמי ולבנות את עצמי מחדש, פתאום הכל מרגיש לי חומק בין האצבעות. אפילו לא אכפת לי שלא קל לי שם, לא אכפת לי שאין לי יותר כסף או עבודה; הכל יהיה בסדר כל עוד אני לא כאן בדכאון עם "משפחה" שגומרת כל דבר טוב בי.