"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אז כשאת מבינה שאת כבר ילדה גדולה, ובעצם כבר בכלל לא ילדה ועוד חודש לא תוכלי לברוח מזה שאת כבר אחרי כל כך הרבה חרא.

בחודשים האחרונים השתניתי. השתניתי ברמות שאני מסתכלת במראה ולא מזהה אותה.

זאת שעומדת שם בצד השני ובוהה בי במבט מסכן וצורחת עליי שאני פחדנית מסריחה, שגדלתי לתוך כל הפחדים שלי. היא מסתכלת עליי במבט מתחנן ומראה לי כמה הפכתי עלובה ומגעילה. וכמה מגעיל אותה לראות אותי כותבת את השורות האלה, ממתי הפכת לגוש שנאה עצמית כל כך גדול?! גדלתי להיות ההפך מהילדה שהייתי.

אני נראית נורא, אני מרגישה נורא וזה הכל. למה לשתף? כי לא מספיק לי לבכות היום.

אני כבר לא אישה של מילים. אני רק רוצה לצרוח את הכאב החוצה.