"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

1. ללכת בבוקר ברחוב מתחת לבניין העבודה. להתקל במדרכה צרה בדוד שלי שמסתכל עליי, לא מזהה אותי וממשיך ללכת.

2. אחות "קטנה" שכל פעם שהיא צריכה להגיע לאנשהו שואלת את השאלות הכי דביליות בעולם. תצמידו לה GPS לאף והבחורה תגיע לירדן במקום לת"א. אז השיחה הולכת ככה.

"אמבר אני רוצה לקפוץ אח"צ לקנות צמר ליידך ולבוא להגיד שלום. איפה נמצאת החנות?"

- 10 דק' הליכה (+ כתובת מדויקת).

"עד מתי פתוח?"

- תפתחי גוגל ותבדקי.

"טוב אני אחכה שאמא תבדוק לי" אני מתחרפנת טיפה ושולחת לה לינק לדפי זהב עם טלפון, כתובת ומפה.

"לא הבנתי. זה איפה שאמרת לי? אז עד מתי פתוח?"

והשיא, אחרי 10 פעמים שאני חוזרת על שם המקום : "אבל אמבר, איך קוראים לחנות?!?!"

"אה טוב. רגע, זה מה ששלחת לי? אבל איך אני מגיעה? זה קרוב?!"

רושמת לעצמי לעשות לגברת היכרות מחודשת עם גוגל.. לפעמים הראש הקטן הזה שלה יכול להוציא פילים מדעתם.

3. עו"ד: אמבר תבדקי לי -.

אני: זה בפרוטוקול.

עו"ד: תדפיסי לי.

אני: פרוטוקול בד"כ בתיק קחי אותו!

עו"ד: לא יותר פשוט לחפש במחשב ולהדפיס שוב?

FACEPALM!

זה רק בשעה אחת בבוקר. השד יודע מה עוד מצפה לי אבל אני בטוחה שאנשים עוד יתעלו על עצמם...

עוד לא יודעת מה מצבי. לא מדברת על זה עם אף אחד וטוב לי ככה.

שיהיה המשך יום פחות פסיכי לכולנו.

זאת ההרגשה.

יש שניה טובה

ואז התרסקות.

וכל מה שבא לי זה לקפוץ מאיזה צוק.

יש לי בחילה כבר מאתמול. מרגישה כאילו כל שאיפה של אוויר אוכלת ממני עוד חלק. הדמעות בעיניים כבר צורבות וצריך להכיר באמת..

אולי מספיק להילחם..

אולי נגמר.

אני יודעת שאין לי אוויר והחלל ממלא אותי בכאב.

כואב לי הראש ובא לי להיעלם מהעולם. לא רוצה לעבוד, לא רוצה לבוא לפה מחר, לא רוצה ללכת לשום מקום..

הקסם שלי נגמר. האהבה שלי מתה.. האיש שלי ויתר עליי. וזה רק היה עניין של זמן.

מטומטמת מטומטמת מטומטמת.

כי כשכואבים - מצחיקים.

אני כבר שבוע מנסה לצייר וכושלת נחרצות. אין לי מילים להסביר אבל מתפוצצת רעיונות ודילמות.

אני מתלבטת, אני מתחבטת, ובעיקר לאחרונה אני פשוט פוחדת.

אז מנסה לצייר ומתייאשת. כל קו שיוצא מהעיפרון פשוט לוקח איתו עוד קצת סבלנות.

אתמול דווקא היה נחמד בצורה מפתיעה, לא היתה לי סבלנות וכל מה שרציתי היה לישון או להתבטל. אבל אז חזר הברנש מחד"כ וכמה דק' אח"כ קפץ חבר שלו ולא היה לי נעים להמשיך להסתגר בחדר אז ישבתי איתם, והופתעתי אבל היה נחמד ומצחיק ואפילו קצת מעניין.

פרשתי למקלחת והוא כמובן ראה בזה סימן והעיף את החבר. אז היתה מקלחת נעימה עד שבשיא כל העניין קפצנו בצרחות כי נגמרו המים החמים.. ומאז משעשע לי.

נו טוב, תלוי איך מסתכלים על זה שאמא מספרת שכואב לה הראש ואני עונה לה שכואב לי התחת והיא נבהלת ולא מבינה ואני צריכה להזכיר לה את עצם הזנב הדפוקה שלי.

"מה קרה, קשקשת הרבה מדי בזנב היום?" אמרו לי היום בעבודה בדיוק כשנגמרה לי הנשימה ולא הצלחתי לקום מהכסא מרוב כאב. ~$#%^ חכי חצי דקה שאני אעבור את גל הכאב הזה ואז תצחקי עליי! אולי אני אפילו אשועשע...

אז אמא אומרת שמצחיק כי מישהו בדיוק שלח לה תחת בצ'ט בעבודה. יופי, בוגרים.

יום תחת.

הייתי נותנת הרבה כדי להחליף את עמוד השדרה שלי, או אפילו בשביל שבימים כאלה מישהו ימציא פטנט שיעביר את התחת לפרונט כדי שאוכל לחבק אותו קצת ולנחם אותו שגם מחר יכאב אז שיפסיק לעשות צרות.

אנחנו הולכים היום לראות את המחזמר קברט. שיהיה לי בהצלחה..

טוב יום מעצבן בעבודה וזה לא עושה טוב לתחת הדואב שלי.. חזרה.

 כולה היה לי פיפי. התחלתי לשתות המון מים, אז היה פיפי. טבעי. הקטע שכשאני באמצע משהו אני לא מסוגלת לעצור, אז כשיצאתי - רצתי.

עומד מר דביל עם חבר חמור ליד המעליות ומדברים וההוא מוצא לנכון לזרוק לי "למה את עצבנית". בחיי שאני מצטערת שלא עצרתי לענות לו.. כבר כאב לי, אבל סליחה, אבל יש לי משהו להגיד על זה. יש לחמוריקו הזה מזל שהייתי לחוצה ולא היה לי איזה משהו להפוך לו על הראש. מי אתה בכלל?  הורגים אותי היצורים האלה, מה לעזאזל המטרה במשפטים כאלה. מה, לעצור ולהגיד לך "וואי, הייתי עצבנית רצח! עכשיו כששאלת, צודק. חבל עליי.. רוצה לבוא איתי אולי לשירותים?"

מצחיק שבבנין בעבודה אני חוטפת הכי הרבה כאלה.. הבוקר איזה ספק החליט להתחיל איתי ולפלרטט איתי. בצהריים אני יוצאת ללאנץ' עם הברנש וחוזרת לאיזה שוע זקן שמתחיל להגיד לי שאני חייבת לחייך יותר, ועוד איזה אחד שכבר לא הקשבתי לו.

אלה הכי מטריפים אותי.זרים כל כך מרשים לעצמם לפנות באמצע החיים ולהעיר לי על זה שאני לא מחויכת כל הזמן. שילכו להזדיין, הם לא שוווים את החיוך שלי. איזה משפט מעצבן זה להגיד ואדיוטי להחריד, החלטת על סמך הליכה מהירה שאני עצבנית. ואם כן? מה זה לעזאזל עניינך? תפסיקו להגיד לי לחייך! אני בערך הבחורה הכי חייכנית פה באיזור, אבל אני ממש לא חייבת לחייך לכל גבר שזז לידי כדי שירגיש יותר טוב עם עצמו. שמוקים.

אגב, ביומיים האחרונים קראו לי "שדה", "שודדת" ו"זבת חוטם" בקטע טוב.. לא יודעת איך לקחת את זה, די שועשעתי :P

בכל מקרה. יורד שלג בארץ ואני מתה ללכת לראות, למרות שנראה שגם השנה לא ייצא לי. לא זוכרת מתי פעם אחרונה זה היה שראיתי או נגעתי בשלג.. אי שם בשנות ה90 המוקדמות.. אני רק זוכרת את הגינה שהיתה לנו.. כל כך יפה!

שבוע שעבר כמעט נשברתי, הרגיש לי כאילו הפחד שלי עומד להתממש והייתי הכי לבד בעולם שרק היה אפשרי לי. מחזיקה חזק שלא לבכות ולהשבר כי אז הכל קורה. אני עדיין לבד בעולם; חוץ ממנו אין לי אף אחד, אבל עכשיו הרבה יותר שלם לי עם זה. זה בא והולך, אבל תמיד היייתי מהמתבודדות, מחייכת, החברה הכי טובה של כולם אבל בסוף תמיד שומרת את המרחק, בסוף תמיד לבד. החלטתי לא לכתוב את הספר. טוב לי עכשיו והוא מפחיד אותי. הספר הזה תמיד הפחיד אותי... כנראה זה לא הכי חכם לכתוב את הפחד הכי גדול שלך ולצפות לא לראות אותו עלייך. אני מתחילה להרגיש שהרומן הזה הוא אני ואני לא מסוגלת להיות שם. אסור לי לאבד את המעט שיש לי. אני לא הולכת לכתוב את הספר הזה ובינתיים גם לא כותבת בכלל, שום דבר אחר לא. אולי אני אפילו אעלים אותו, לשחרר את העלילה הנוראית הזו מהראש שלי.

בינתיים אני משקיעה בעצמי ובו. קצת מאבדת את עצמי וקצת מוצאת מחדש.. ובכל מקרה נראה לי שאפסיק לכתוב בינתיים.. עושה לי רע לקרוא את עצמי.

נראה לי.. כי אני מחייכת מלאן היום.

אני אתחיל בזה שבישיבה עם הבוס, הוא פתאום משום מקום שואל כמה זמן אני במשרד, ואומר שהוא חושב שהגיע הזמן ומגיעה לי העלאה. לא הרבה אבל אושר! הוא נורא דואג שאני אעזוב לו בפתאומיות כי איכשהו יצא שאני הכי יציבה כרגע במשרד, אחת חצי חזרה מחופשת לידה והשניה בדרך לאחת כזו. ומפחיד כי כל היום מדברות פה על לידות ותינוקות ואיכשהו גם מפחיד לי יותר ויותר לשמוע על זה את הפרטים שתכלס אף אחת אף פעם לא מספרת וגם עושה לי חשק (אנחנו דפוקות, בחיי).

אז אתמול בלילה שוב חלמתי שאני בהריון ונכנסתי ממש להיסטריה שזה נורא מהר לי ואני עדיין מסוגלת להרגיש את התזוזות בבטן. זה מפחיד רצח!

בכל מקרה עם כל ההתרגשות מההעלאה המובטחת, ירדתי למטה לשניה ובמעלית חזרה עולה איתי גבר. עכשיו אני מאלה שמתפדחות מאנשים זרים, משתדלת לא לנעוץ מבטים ובטח שלא להסתכל במראה אז תוקעת מבט ברצפה, או בספרות עולות. אז אני בשלי, משתדלת לא לחייך איזה חיוך לא מוסבר. פספסתי נשימה, זה קורה לי המון בזמן האחרון במיוחד בהתרגשות.. 'אמבר, לנשום!' זה משפט נוראי והוא תמיד נתקע, כאילו קול אחר אומר לי אותו... הקול של ההוא שהיה בקומה (סעמק אמרתי אופטימי). בכל מקרה, לקחתי שאיפה אחת שממש נשמעה אבל נגמר לי האוויר. אז האיש התקרב אלי חצי צעד ואמר "אל תפחדי, אני בסדר" ויצא. הייתי בשוק! מיד עלה בי הקול הציני שהפטיר says you, אבל רציתי שתבלע אותי האדמה מרוב שנהיה לי חם ונהייתי אדומה.. מצד אחד מצטערת שגרמתי לו לחשוב שאני מפחדת ממנו, מצד שני שאפו על המודעות העצמית שלו. ומצד שלישי אוף עם המודעות המזדיינת, כבר אי אפשר להיות עסוקה בעצמי בלי לחשוב איך זה נחווה לאנשים מבחוץ... חייבת להתחיל לשים ז.

בעניין זה.. לא יודעת אם סיפרתי שאני מסתפרת לבד, אבל לפני שבועיים-שלוש הסתפרתי שוב, יצא מושלם ואפילו עשיתי פוני. הבעיה היא שעם פוני הפס הלבן בולט פי 100. יש שאוהבים, יש שלא ויש שבטוחים שצבעתי את הדבר הזה בעצמי (ברצינות?!). בכל אופן אתמול באוטובוס הביתה עמדתי ליד הדלת וישבה שם איזו חיילת עם חבר שלה. היא נעצה בי מבטים כל הנסיעה ואז אפילו קמה ונעמד ממש קרוב אליי. תקעתי לה מבט אבל זה לא עזר, כל הנסיעה הרגשתי את המבטים הצורבים שלהם. וזה לא רק היא (אפילו אבא שלי!), היא פשוט היתה הכי גסה. אוף מציקים.

(פספס)

בכל אופן החיים מתחילים להתבהר לי, אני עדיין לא מדברת עם המשפחה, אבל יש לי אותו יותר מאי פעם. קרוב ואוהב מאי פעם. כתבתי לו השבוע מכתב אהבה, פעם היה לנו קטע כזה שהיינו מתכתבים גם אם מתראים וגם אם לא, פעם בכמה זמן שולחים מייל יפה. הפעם שלחתי בדואר והתבאסתי כי זה הגיע מהר מדי! פתאום החליטו להיות יעילים בדואר.. לא נורא, הוא התרגש והתלהב ממש אז את שלי עשיתי.

נו טוב, סופ"ש והפעם יש לי הרגשה שהוא גם יהיה ממש מדהים ואולי אני אפילו אסכים ללכת איתו למסיבת מטאל למרות שהמסיבות האלה מגעילות לי את החיים.. לפעמים צריך להתפשר כנראה. הוא בא איתי להצגה החודש אז שיהיה ^_^

אה והתיק שלנו מתגלגל בינתיים כמו שצריך! טפי טפי, ככל שעובר הזמן רק מתחזקת בי השלמות עם ההחלטה הזו לעזוב פה.

שיהיה סופ"ש מהמם לכולם.

(אמאל'ה פתאום עלתה בי מחשבה שיום אחד מישהו מכם יראה אותי ברחוב/אוטובוס ויזהה...נו שיהיה..)