"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

הייתי אתמול בשיעור רוסית ראשון, היה נחמד, קשה. שוברת שיניים השפה הזו. אבל קיבלתי את המחמאה הזו שתמיד גורמת לי להרגיש שאני לא עושה מספיק אז היא מתקבלת בחצי חיוך ושהביישנות דואגת להנחית מהר.

חוזרת הביתה לחיוך שמרגיש משתדל מדיי, הוא בדיוק חזר ומכין לנו ארוחת ערב. מתיישבים על שיחת "יחסינו לאן" שמסתבר שלא רק לי משהו רע קורה, מבהירה את הנקודה שלי ומרגישה חצי הקלה שחוטפת בעיטה לבטן עם משפט אחד שמרגיש כמו מאה סכינים חדות שלא מפסיקות להסתובב.

ואז "עזבי, אין לי מושג בואי נישן על זה. נראה מחר". קמה בבוקר בתחושת כיעור נוראית. יושבת מול ארון הבגדים הרבה יותר מדי זמן בידיעה שהיום, לא משנה מה אשים על עצמי - היום אני מכוערת, לא משנה כמה יפה אתלבש וכמה יפה אראה, היום הפרצוף שלי אפור מייאוש ובלבול.

זה ממשיך לתוך היום,פתאום לדקה אחת הכל נראה כאילו העננים מתבהרים, מדברים ומחליטים שאנחנו אוהבים מדיי כדי להתייאש דווקא עכשיו... עוד חיוכון קטן בורח לו בין הזוויות ואז שוב - בום!.

אבל אנחנו לא יחד עכשיו, אני לא לידו, אני בעבודה, צריכה להתרכז. אי אפשר לראות אותו, לצעוק עליו, לבכות, לחבק אותו. צריך לבלוע את הדמעות ואת הגוש שמאיים לחנוק, לשתות טיפה מים כדי שהכאב ישחה טיפה בפנים ולא יתנגש כל כך חזק בדפנות הבטן.

לדעת שלא משנה כמה את כועסת, פגועה ונעלבת. גם היום תוותרי על היוגה, גם היום תיהי שם בשבילו, תחייכי ותעשי מה שצריך. הכל כדי שהסאגה תיגמר ומישהו מאיתנו יירגע מעט.

ובנוסף לכל כבר ממש לא בא לי חתונה, שיהיה כמו שהוא רוצה - ניסע, נחתום, נחזור ושלום על העולם.

לא רוצה כבר כלום.

הצלחתי לקבוע עם אבא שיבוא איתי לפגוש את הפסיכים בעלי הדירה הקודמת, בדרך הביתה קיבלתי טלפון שהם הקדימו ונכנסתי ללחץ מטורף - הם הגיעו יחד. אני עוד לא הגעתי ומתתי מפחד שידעו שאני עוד גרה בבנין, רק זה חסר לי. למזלי אבא ענה ברגע האחרון, אסף אותי באמצע הדרך והגענו יחד - מודה לכל האלים, האלות, השדים והרוחות שהוא היה איתי שם! איך שהגענו יצאו שני הפסיכים מהרכב והתחילו לנבוח חצי בצחוק חצי ברצינות, לי התכווצו כל הקרביים ואבא תקע פרצוף מאיים בנבלה שחזר לחכות ברכב בזמן שאישתו מפצירה בי להעביר לה את המפתחות ולתת לה להעביר את חשבון החשמל בעצמה. פחח ממש אני נופלת בפח הזה שלך. התקשרתי בעצמי והיא מתחילה להתבכיין שזאת חברת חשמל ולוקח להם שעות לענות, עוד לא סיימה את המשפט וכבר ענו לי. תיק תק סגרתי את העניין כשברקע היא עוד חופרת ואבא מנסה להשתיק אותה, חייכתי לעצמי שלא התקפלתי מהלחץ והפחד מהפסיכים האלה. ברוך שפטרנו!

אז אבא מגיע לראותמה עשינו עם הדירה וכמובן יש הערת "תנקו פה", אף פעם לא מספיק נקי בשבילו. אני מכינה לו סנדביץ' מלחם שאפיתי בלילה וקפה שחור והוא יושב עם המבטים הבוחנים שלו בסלון, לקראת סיום הכריך הוא שואל מה מצבנו מבחינת החתונה ואני מעדכנת. או אז, מגיע המשפט האהוב "אני יכול לדבר איתך בכנות?" כאילו יעזור לי להגיד 'לא', וכאילו שלא ברור לי לחלוטין שהם לא מתים על הצורה שאנחנו רוצים לנהל את החתונה הזו ואת זה שיש להם בעיה או שתיים עם הברנש שממש לא מעודדות אותי כי גם לי הן מפריעות. אני בוהה בו ומהנהנת ואז זה מגיע, ולכי תגני עליו למרות שאת בעצמך יוצאת מדעתך. למה עוד לא סיפר לסבתות? (גם אני לא סיפרתי לסבתא שלי.. יש לי ממש סלידה מהאישה הזו וכל המשפחה הזו של אבא) איפה ההתלהבות? (איפה היא באמת?!!?) לא חשבתם על ארוחת היכרות בין המשפחות? ובלי לחשוב אני עונה תשובות שכאילו היו מוכנות שם כל הזמן. התשובות הנכונות. הוא לא סיפר כי רצה שנספר ביחד (נשמיט את העובדה שהוא היה בביקור סבתות בשבת ולא הסכמתי ללכת איתו כי הוא ירד לי לחיים כל הבוקר ונהיה לי כאב ראש שממש לא התאים לבישור בשורות ודביקויות), יש התלהבות! (רק לא כמקובל... ואני לא לגמרי בטוחה שהיא באמת שם) ועוד  ועוד שטויות שאני פולטת כדי להרגיע.

וזה תקוע לי בראש.

וזה לא עוזב.

ואני הולכת ליוגה ומרגישה איך הגוף שלי מודה לי על שהפסקתי להזניח אותו. אבל זה שם.

וזה שם גם עכשיו. כל הזמן. כל היום וכל דקה.

למה הוא לא נראה לי שמח מספיק? אני יודעת ששנינו רוצים את זה אבל למה הכל איתו חייב תמיד ללכת בכזו עקימות? למה לא יכולת להתקשר בהתלהבות לסבתא או לחברים שלך ולספר שאמרתי כן? למה הכל בשושו..? למה צריך שנה להחליט ועוד שנה לעכל שהוחלט? למה כל ההתנהגות הזו וכל הסיפור של החתונה שכל כך רצינו וכל כך רציתי להתחיל חיים חדשים יפים ומיוחדים איתו פתאום מתחילים להיראות לי עם יותר מדי שלטי אזהרה שאני לא יודעת איך לאכול ואיך לעכל? אני כבר 4 ימים בלי הטבעת על היד. היא פשוט ירדה במהלך העברת הדירה כדי שלא תיפגע או משהו ומאז אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לענוד אותה שוב...

הפחד הזה... מקנן לי כל כך טוב בפנים.. התיישב לי שם בין הלב לבטן ומאיים להתקבע...

כשרוב הזמן את מאושרת, הווה אומר השלמת, אבל יום אחד מספיק. מספיקה דקה אחת. מחשבה אחת תועה על מישהו/י מהעבר, מישהו/י שפעם הכרת ואפילו אהבת מאוד. אפילו הערצת. וכבר לא בחיים שלך, מספיק לחשוב שניה אחת על אותה/ו אישיות, להיזכר, ולגלות מה קרה איתם מאז.

מאז 6-8 שנים? מאז 3-4 שנים? מאז הפעם האחרונה שפינטזת, מאז הפעם האחרונה שחייכת, מאז הפעם האחרונה שהחלפת מילה לעברם.

להסתכל על הפרצוף המחייך שלהם שבזמן הזה אכל את העולם.

החיוכים האלה. של כל האנשים האלה שהשארתי מאחור, כל אלה שהשארתי כשביל שאריות אנשים יפים שניפיתי מחיי בגלל הנתיב שלי. כל אלה שחיים ואוכלים את העולם וגורמים לי להרגיש זקנה ב20 שנה מגילי, אפורה פי מאה משאני באמת, משעממת, מנוונת ובעיקר מאוד מפגרת מאחור.

לכי תזכירי לעצמך שלא היתה לך ברירה. שכל החרא שעברת הוביל אותך לאיפה שאת היום, שכנראה תמיד תשארי על הגבול בין השלמה לאומללות ואף פעם לא מבחירה אמיתית שלך - כי את צריכה לשרוד.

לאכול את העולם זה לאנשים יפים שהחיים קצת יותר מחייכים אליהם.

אנשים שלא צריכים לשרוד, לא חרדים, חייהם הם עובדה קיימת.

תמשיכי לפנטז.

מחשבות מחשבות.. הראש מתרוצץ לי מפינה לפינה ברחבי העולם בין אופטימיות לריבים שלנו.

אתמול כמעט נפרדנו, עד שנפגשנו שוב כבר אכלנו ארוחת ערב ועשינו סקס מטורף שכשנגמר פרצתי בצחוק היסטרי לא מוסבר. היה מבט אחד מופתע וחסר מענה.

שוב לא קמנו בבוקר, שוב מאחרים לעבודה. שוב אין ראש לעבוד.

צריכה לפגוש היום את בעלת הדירה הפסיכית שעזבנו כנראה לבד וזה אחרי שאבא איים עליה שיפוצץ את בעלה במכות ויפתח לו תיק במשטרה על הטרדה מינית. קצת מפחיד אותי המפגש הזה.. בטח שלבד.

בזמן האחרון כשהוא נוהג הוא קצת מעופף.. אף פעם לא ממש פחדתי איתו (לא יותר מעם אנשים אחרים..) אבל פתאום בשישי אנחנו משוטטים ביפו, הוא מסתכל על איזה בניין היסטורי ומתחיל בקטע של "הידעת.." הוא מאוד אוהב לספר ולחדש וזה נחמד אבל הוא עם הרגל על הגז ומסתכל החוצה ואם לא הייתי צועקת לו הוא לא היה עוצר בזמן, היום בבוקר קרה אותו דבר, כמעט חטפתי התקפון! הוא הבטיח שהוא לא עושה שטויות יותר וישים לב, אבל אחרי דברים כאלה אני מגחכת קצת ביני לבין עצמי - בפעם הבאה שהוא ייצא מגדרו על זה שאני לא מקשיבה ותמיד עושה אותן טעויות...

בכל מקרה, יש סיכוי משהו שהוא הולך לעבוד בבניין שלי. אני לא לגמרי סגורה על איך אני מרגישה עם זה, הוא עוד לא הסכים סופית.. אבל לבוא איתו בבוקר לעבודה, באותו בניין, לסיים איתו את היום וללכת יחד הביתה, אולי הפסקת צהרים פעם ב-, חסכון מטורף בדלק... סה"כ זה לא אמור להיות משהו נוראי.. נכון?

עברנו דירה ביום שישי, נקרענו לגמרי אבל הצלחנו. העברנו הכל לגמרי בעצמנו וקראנו להובלה רק למקרר ומכונת הכביסה. הברנש וחבר שלו הרימו את שאר הדברים הכבדים ועבדנו מהבוקר עד הלילה, העברנו וסידרנו. בסוף היום ישבנו מול הטלויזיה עם בירה ועשינו לחיים לחיי הדירה החדשה ובתקווה שנשרוד עוד טיפה יחד וגם נצליח להגיע לחתונה. בשבת כבר הספקנו לריב שוב.

עוד כמה דק' אני צריכה לעוף מהעבודה, להספיק לעשות קניות ולדחוף כמה דברים לסירים, להעיף דברים מפלילים שלא כדאי שאחי הקטן יראה לפני שאמא תבוא לראות את הדירה החדשה. יש לי חצי שעה לכל זה, נחזיק אצבעות.

אני קצת מתרגשת ודי מתפוצצת מבפנים. מלא לעשות, מלא לעכל, מלא לחשוב. סוף סוף יש לנו מספיק מקום לשנינו ועכשיו אפילו אוכל לעשות יוגה בבית ולנגן באמת על הגיטרה עם דלת סגורה. זה די מדהים אותי.

יש לנו חתלתולה, פונפונית קטנטנה והיא ממש נבהלה מהמעבר, ביום הראשון התחבאה כל היום ועכשיו היא מתנהגת ממש מצחיק! ישנה איתנו מכורבלת ליד הבטן שלי והיא פשוט כיפית.

בכל מקרה גנבתי כמה דק' בשביל הפוסט הזה בעיקר בגלל הפוסט הקודם. היה לי ממש קשה לכתוב אותו והוא עוד מרעיד אותי, אני נזכרת בקטעים ותמונות קטנות מהתקופה חצי מהם בחצי חיוך, הם הסוד שלי. החיים השניים שהיו לי, דברים שקרו ואיש לא יודע עליי. רומנטיקה מטורפת שעד היום לא ממש פגשתי כמוה. אבל היא בעיקר היתה מטורפת ומעוותת והתוצאה הסופית היתה פגיעה, פגיעה נפשית, פגיעה באמון, פגיעה בכל המהלך הסדיר של חיי החברתיים אז ואולי קצת מזה גם היום.

רציתי להגיד תודה על התגובות החמות, המעודדות והמחבקות שלכן/ם. עצוב לי לגלות שהסיפור שלי לא כל כך נדיר וקורה המון. ריגשתם אותי, גרמתם לי לדמוע ולחייך ואני אסירת תודה. קשה להתמודד עם סיפור כזה אחרי ששנים את מדחיקה אותו.

המשך יום מקסים.

אז ממש רציתי לכתוב משהו ולא היו לי רעיונות.. נכנסתי והופ הנושא החם הקפיץ לי את כל הפיוזים.. כבר המון זמן שאני מתלבטת לגביו. המון זמן שרציתי להגיד או לספר אבל קשה לי מדי לחשוב על זה. יש לי פירפורים קטנים בלב והתכווצויות של אשמה וגועל בבטן... הסקס הראשון שלי.

או האונס הראשון שלי... 

הייתי ילדה. קצת לפני יום הולדת 16. תמיד בוגרת מדי לגילי, ובכל זאת גיל ההתבגרות - חייבים למרוד ולעשות שטויות.

הכרתי אותו בצ'ט, הוא היה גדול ממני ב8 שנים (תעשו חשבון לבד). התאהבתי. וכמו הילדה הטובה שאני, רצתי לספר לאמאבא - התאהבתי! אני רוצה שתכירו אותו, אני מאושרת! בהתחלה הייתה שמחה כי כמה שבועות קודם התנשקתי לראשונה ויום למחרת גיליתי שהבחור יצא מהבית שלי והלך לחברה הכי טובה שלי. הם שמחו כי הפסקתי לחשוב על זה. ואז התחילו השאלות; אופס עניין הגיל, אופס מובטל (אבא מעקם פרצוף), אופס לא עשה צבא, כאן אמא מתפוצצת וזה לא שאמא עשתה צבא, ממש לא, אבל לאמא היתה הנקודה הבוגרת של "אוקיי, לא עשה צבא, מה כן הוא עשה והשיג בזמן הזה של 8 השנים ביניכם?". התשובה היתה כמובן כלום. נאסר עליי לדבר איתו, להיפגש איתו ואפילו לצאת מהבית לבד ללא ליווי של חברה או מישהו.

זה עבד יומיים.

התגעגענו, קישקשנו שטויות רגשניות של בני טיפשעשרה. ואלוהימה, הוא ידע לקשקש! חזרנו להיפגש בסתר, כל החברות כעסו עליי. אף אחת לא רצתה לשמוע לא עליו ולא ממני, אחותי לא דיברה איתי, עם ההורים לא יכולתי לדבר יותר והתחלתי לחיות חיים כפולים בידיעה שכל הזמן מישהו מנסה להתחקות אחריי, אחרי המיילים שלי, אחרי הצעדים שלי והטלפון שלי. היו לנו שמות שניים, כינויים וקודים. חברה אחת שהסכימה לחפות על כל צעד שלי וככה החזקנו מעמד עוד כמה חודשים.

לעניינינו, הפעם הראשונה היתה הברזה מביה"ס, נפגשנו אצלי. דיברנו, צחקנו, התגרנו והתחלנו פורפליי, תמיד הייתי בחורה מאוד מינית וסקרנית, גם אז אבל עדיין פחדתי מזה. כמה בחור בן 24 יכול להחזיק את עצמו עם חירמונים בלתי פוסקים, חברה ובלי סקס? הוא התחיל ללחוץ. ואז טיפה יותר באגרסיביות. התפלתי ומלמלתי תירוצים, ניסיתי להסית אותו, להסית את תשומת הלב, לדבר.. זה לא עזר, הוא נורא רצה את זה כבר. אמרתי שאני לא מרגישה מוכנה, שזה לא הזמן ואני רוצה את זה אחרת. הוא קם, עשה חצי סיבוב מבולבל ואמר לי את המשפט שלעולם לעולם לא אשכח "מה, את רוצה את זה מיוחד? אני אדליק לך נר!" זה הגעיל אותי. הייתי בשוק אבל הוא פשוט התקרב, התחיל לנשק אותי והתבלבלתי. הוא ידע בדיוק איפה לגעת כדי לגנוב לי את יכולת הדיבור, רציתי להמשיך להרגיש את זה. הוא התחיל להפשיט את שנינו ואז ראיתי אותו. הוא היה ענק, מפתיע, לא פרופורציונלי לאיש הלא כזה גדול שרכן מעליי. נבהלתי אבל הוא ניסה להרגיע ואמר שיהיה בסדר ולאט לאט..

לאט לאט בתחת שלי. הוא נכנס וכאב לי, חשבתי שאני נקרעת מבפנים. נגמר הצחוק, כבר לא רציתי להרגיש כלום, בכיתי ממש וביקשתי שיפסיק. זה לא קרה. הוא לא עשה איתי אהבה וגם לא סקס, הוא זיין. הוא זיין כאילו לא הייתי בתולה, הוא זיין כאילו הייתי מורגלת, כאילו לא בכיתי, כאילו לא ביקשתי שדי.

מתישהו זה נגמר, ונשארתי כואבת ועדיין בוכה. הוא קרס הצידה, הדביק לי נשיקה וליטף לי את השיער, ואפילו אמר שמתישהו הוא ירצה לנסות גם מהצד השני.

שנים אח"כ לא רציתי כלום, בטח לא סקס. העמדתי פני בתולה בחזרה כי היה יותר נוח שיתייחסו אליי כאל חסרת נסיון מאשר יכירו את הסיפור הזה, גם ככה מבחינת כולם הוא לא היה קיים. מחקתי. לא רציתי להודות אפילו בפני עצמי. לא התייחסתי לזה כאל אונס אלא כאל נסיון מצער במיוחד של "הפעם הראשונה". אומרים שהיא אף פעם לא טובה, לא?

לפני כמה חודשים עלה לי מחדש הנושא הזה בעקבות מספר דברים. החלטתי שמתישהו אני אכתוב על זה. אני אספר על זה.. כי אולי מישהי תקרא את זה ותדע... אני אפילו לא יודעת מה. לא יודעת ממה אני רוצה להזהיר ממש. אולי מרומנטיקה חסרת מעצורים, אולי מאהבה עיוורת, הערצה, אולי מניתוק מכל מי שאי פעם היה חשוב לך בשביל מישהו שלא הצדיק עצמו, אולי מחוסר מחשבה, אולי מניצול..

אולי להבדיל ממני פשוט תחשבו... זאת היתה התקופה הכי הזויה, מפחידה, מלחיצה ובודדה שעברה עליי אי פעם.

יש לי פס לבן באמצע הראש, הוא לא באמת "רק גנטי" - זה התחיל שם.