"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אז כן, היה טקס. היה עצוב באמת. בדרך לשם הוצאתי קצת עצבים על הברנש, ולא שינה שתפסתי את עצמי בזמן ומיד ביקשתי סליחה. הגענו לשם כשאני בוכה, לא ראיתי אף אחד מהאנשים שם בערך שנה וחצי וגם לא הלכתי להגיד שלום. מי שנתקלתי בו בדרך חווה מסיכה מחייכת שמיד התנפצה כשסובבו את הגב. חיכינו שיתחיל באיזו פינה נידחת ואז יצאתי החוצה לבכות את נשמתי, לא בכיתי ככה בגללם כבר המון זמן. כמעט ויתרתי וברחתי הביתה אבל אז התחילו להקריא את השמות. רצתי לשירותים, תיקנתי את האיילינר ונעמדתי בפתח האולם. כשהקריאו את השם שלי, הברנש צווח כמו מטורף וגרם לי להסמיק, בקושי ראיתי כבר משהו, רק כמה פרצופים נפוחים של אנשי סגל שחשבו שהם היו אמורים לזהות אותי ולא היה להם מושג מי אני בכלל. התעודה ביד ואני מועדת החוצה מהאולם הענק, והמחניק למרות שלא היה מלא עד הסוף. יותר מדי פרצופים מחייכים, ילדים קטנים ומשפחות מאושרות. הוא ביקש לצלם אותי ולא הסכמתי. קבענו מיד אחרי זה עם חברים לסושי, בדרך לשם כבר עלה רעיון הגירושין. בכל זאת עלינו, לבשנו פרצוף שמח, מחקתי עוד כמה דמעות, פיזרתי את השיער על הפרצוף ושמתי את המשקפיים שיסתירו קצת מהאדום... אנחנו כנראה ממש טובים כי אחרי בדיוק שתי שניות של מבט חושד, הם כבר קנו את זה שהכל בסדר וסתם יום ארוך ועייף. כולם צחקו וחייכו, אפילו אני.

יצאנו משם וחזרנו הביתה. יחד. "אני לא הולך לשום מקום". רציתי שיחזור על המשפט הזה עוד מליון פעם.

משהו השתנה מאותו יום. נכון שעבר פחות משבוע.. אבא בכלל לא טרח לשאול על הטקס אפילו שכן התקשר לשאול לשלומי, היא בכלל לא השמיעה קול.

קיבלנו מכתב שתיק ההגירה שלי בטיפול והאמביוולנטיות שוכחת לה, אני רק רוצה שזה יטוס, שיגיע היום ונתרחק מפה. היום קלטתי את זה. אין לי שם כלום וגם פה לא, אני רק רוצה לברוח מפה, להיות רחוקה. אני כועסת עליה. כשהייתי קטנה היא אמרה לי משפט שלא יוצא לי מהראש "אין לי ספק שכשתגדלי את תעשי הכל כדי לברוח כמה שיותר רחוק מכאן ולחיות כמה שיותר רחוק ממני". בשנים האחרונות מרגיש לי כאילו הם עושים הכל שזה באמת מה שיקרה. לא יודעת. חרא מודל משפחתי, חרא מודל משפחתי היה לה, חרא מודל משפחתי יש לו, חרא מודל משפחתי נהיה לי. אבל פעם זה לא היה לי ככה, אני אשמור לי את זה ואשאף לשם. אולי אני יכולה אחרת.. אולי אני משלה את עצמי אבל אני רוצה לקוות להתחלה חדשה ונקיה.

מדברים איתי הרבה על ילדים, מדברים סביבי הרבה על ילדים, נראה שאפילו הוא מתחיל לחשוב. בכל אופןאני כבר ממש רוצה למרות שמפחידות אותי השאלות, מה אני אגיד להם על המשפחה שלי? זה רחוק וגם די דבילי לחשוב על זה כשעוד אין בכלל תוכניות לילדים. קצת חסרת סבלנות אבל אני אחכה, זה לא הזמן.

שום דבר מזה לא משנה - אני אוהבת. אני אוהבת אותו יותר מאי פעם, אני אוהבת חוץ מהמובנים מאליהם גם את השטויות והילדותיות והתיפוף האפילפטי המעצבן שלו. אני אוהבת אותו כי הוא שלי לגמרי, כי הוא רוצה להיות טוב יותר וגורם לי גם לעשות הכל כדי להיות טובה יותר. הוא תמיד אומר שהוא יודע שהוא לא מושלם, אבל הוא בהחלט מושלם בשבילי, החבר הכי טוב שלי, המשפחה העיקרית שלי, האתגר האישי שלי והאהבה הכי גדולה..

אז ערב שנה חדשה וזה, ממש לא משנה מה נעשה אני כן אאחל לעצמי כמה דברים:

1. שנתחזק יחד, שתהיה לנו זוגיות מהממת. שלפחות בינינו יהיה טוב - אף אחד אחר לא מעניין אותי, אני כבר לא לבד ואני פשוט מאושרת שיש לי את הקסם הזה בחיים.

2. שאני אצא מהתקיעות ואבין מה מעניין אותי בחיים ואולי אפילו אכתוב את הספר בכל זאת.

3. שעניין ההגירה יקודם במהירות האור באורך פלא ושנה הבאה בזמן הזה אני כבר אדע פחות או יותר מה קורה ומתי.

4. שהתול'ציקית תמשיך לשחק איתי ולהתכרבל בשמיכות ובמיטה איתי גם בקיץ.

5. שיימצא פיתרון הגיוני לרעד בידיים ולכאבים בזנב.

6. בריאות אמיתית ומלאה.

(פונפונית מציצה בין השמיכות..)

כן כן, פוסט מתלהב טיפה..

תראו מה קיבלתי!!!

חברות חדשות מבית מאדן! והן סופררר נוחות. מזכירות לי את המגפיים האדומות.

פעם הייתי "זאת עם המגפיים האדומות". היו לי כאלה מזמש אדום (בלי עקב) של האש פאפיס בתור ילדה (במשך כמעט 10 שנים!) עם ג'ינסים, עם שמלות, לכל מקום הייתי הולכת איתן. כל הזמן צחקו עליי, אמרו שזה מגוחך ומה קשור אדום לכל מקום. ניסו לשכנע אותי לוותר עליהן, קנו לי נעליים ומגפיים אחרות אבל לא הייתי מוכנה לעזוב אותן. הכי אהבתי אותן עם השמלה הפרחונית שיצאה לאמא שלי מכל החורים. אבל בהחלט שחקתי אותן לחלוטין.

למרות שעדיין לא הייתי מוכנה לנעול אף מגף אחרת לא משנה כמה יפה/גבוהה/אדומה היא היתה. עד שלפני הנסיעה לפולין אמא קנתה לי מגף אדום-משופשף מדהים עם שרוכים, הן הצילו אותי מנשירת אצבעות בשלג שם אבל נעלמו. ועד היום המזל שלי עם מגפיים בקאנטים, יקר מדיי/ מתפרק מדי/ קשה למצוא משהו שאני אוהבת, ועדיין לא מצאתי את הנעליים האדומות שתמיד רציתי שיחליפו את אלו שהיו לי בילדות. אבל החברות החדשות בהחלט קרובות לשם... אני צופה לנו יחסים צפופים ואינטנסיביים בנות, לשנס שרוכים!

כמו שדברה אומרת..

דאמ!

המדהימה הזו... היא הלחינה שיר שלי!

שלי!!!

למי אכפת שהוא מגיל 16 מתקופה שבכלל ממש רציתי לשכוח.. למי אכפת שבכלל לא אהבתי אותו שזה היה בגלל ההוא - עכשיו אני אוהבת.

היא עשתה לי שיר רוק. שהוא שלי לגמרי, היא הלחינה אותו והפציצה עם סולו חשמלית ותופים והכל בדיוק כמו שאני אוהבת.

היא ניגנה הכל לבד!

והיא אפילו הקליטה לי את זה.

והאמת שלפני כמעט שנה היא השמיעה לי אותו בפארק ועשתה לי טוויסט קטן בבטן. עכשיו היא פיתחה אותו! הוסיפה כלים, הקליטה! מקצועי לחלוטין! ומצמרר רצח!!

אההה אני פאקינג גרופית בת 14 עכשיו!

  סתם היוש, ממישהי שברגע חזרה כמעט 10 שנים אחורה בזמן!

בא לי לצרוח...

אפשר לדלג על הפוסט הבא, הוא בשבילי בעיקר...

להוציא להוציא להוציא.

יש פחד ענק בפנים והוא לא חדש אך בא והולך.

עוד פחד אחד עצום שמתקיים מלבד זה הגדול (מלהתשגע), תמיד היתה לי הרגשה, כמעט וודאות מסוימת ודי טיפשית שאני לא עוברת את גיל 30. בשנים האחרונות זה די נשכח, נראה לי דבילי לחשוב על זה ולפחד מזה בכלל, הכי מפחיד היה יום אחד שהתעוררתי מסיוט והדבר הכי נוראי בסיוט היה שלא פחדתי. לא פחדתי יותר למות. אני בערך מאז התיכון כבר לא מפחדת למות, אני רואה את זה בכל פינה, במדרגות, באוטובוס, עם הברנש באוטו, בנסיונות עבר עגומים שהחזיקו אותי לפעמים קרוב מדיי. זה כמו לראות חזיון, להעצר לשניה ולדעת שביקום מקביל אולי לא הייתי עוצרת את הרגל בשניה הזו אלא אחת אחרי, לראות את עצמי מחליקה במדרגות, שולחת ידיים נואשות לתפוס משהו ללא הצלחה ובתוך שניות הכל נגמר. "להתאפס פוסטמה". את גוערת בעצמך, זה לא קרה. זה לא קורה. תפסיקי!

אבל אז מגיעות תקופות כאלה שהברנש מחליט לעשות שרירים להורים. הוא לא בא לאמא אבל רוצה לצאת אח"כ, מתקשר כל דקה "בייבי מתי את יוצא? שלא נאחר אליהם!!" ואני מנסה באלגנטיות להרגיע ולבקש שיסמוך עליי כי אני יודעת שלמרות השקט יש משהו שברירי באוויר, אמא נעלבה, היא רק חיכתה לטלפון הבא. בטלפון הבא הוא כבר הגזים, כשנגמרה השיחה אמא כעסה ואמרה שיותר אין ארוחות שישי, "אין בשביל מה!" וכל הדרמטיות. יצאתי משם מלווה בפרצופי שבר וכעס שלא טרחו להביט בי. שוב הרגשתי מגורשת למרות שזה לא בדיוק היה ככה. וידעתי 'זהו. ייקחו עכשיו עוד כמה חודשים עד שהיא תדבר איתך'.

מדחיקה.

עוברים כמה ימים וכבר לא בא לי לראות אף אחת. המועקה מתעצמת, המחנק בגרון גדל. פעם אחרונה שזה קרה היתה כמעט לפני שנתיים אבל אז זה היה הרבה יותר רציני. אני מנסה להרגיע את עצמי. לא לחשוב, תתחמקי מלחשוב על זה. אבל איך אפשר?!

קיבינימט.

עוברים עוד כמה ימים. התפרקו לי המגפיים, נקרע לי המכנס השחור, אני צריכה שופינג ואין לי כסף, זה נדיר שאני מגיעה למצב ש"אין ברירה, חייבת קניות". שונאת לעשות קניות. מצאתי מגפיים מדהימות באיביי, אבל עם מי מתלבטת אחרי הברנש (שאני מאוד סומכת על הטעם שלו)? מיד עם אמא! אבל לא הפעם.

זאת לא הנקודה ולא ממש רלוונטי האמת. סתם נראה לי שזה מה שהצית לי את הכל. או שאני סתם מתרצת לעצמי.

מחממת אוכל במשרד, הכנתי כרוב ממולא אדיר, אבל רועדות לי הידיים, לא רעדו לי הידיים כבר חודשים! לא ככה. לא ברמה של לא להצליח לאכול. שמחה שהוא לא פה, הוא משגע אותי עם זה. אני עוצרת, מחבקת את עצמי, שוקלת אם לקחת כדור למרות שרוב הסיכויים שהוא גם לא בריא לי וגם לא באמת מועיל. בא לי לבכות. בא לי לבכות ממש ממש חזק. אני צריכה אותה עכשיו ואין עם מי לדבר. קבעתי תור סוף סוף לנוירולוגית #3. שיהיה מרוצה הברנש. אבל אני יודעת שאני אגיע אליה ואתחיל לבכות לה שם. אני לא מסוגלת לשמוע שוב שאין מה לעשות ושזה רק יחמיר. לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אבל אולי בשביל הסיכוי הקלוש..

ואם כבר הרעד הזה, לא סיפרתי שהסתפרתי (כן, אני עושה את זה לבד..) ועשיתי פוני, שזה ממש נחמד לי אבל שכחתי לקחת בחשבון שהפס הלבן שלי פי 100 יותר בולט עכשיו, זה מגניב בד"כ. אבל כשרועדות לי הידיים ואני מסתכלת על עצמי במראה ורואה את הפס הלבן הזה, בולט לי החוצה, צועק - בא לי יותר לבכות!

אני אסיים את הפוסט הזה, כי צריכה לחזור לעבודה ואלבש את החיוך הכי מהמם שאני יכולה לגייס. מתי אפשר לבכות.. מתי אפשר לבכות..? אה! יום חמישי - בין 19:30 ל-21:30.

עד אז, יאלה להעלות את החיוך

לא מומלצים בכלל..

כשפתאום נוחתת עלייך ההבנה  שגם את נפלת בכאלה. גם לי יש גאווה ואגו, ומסתבר שגם לי יש דברים לטפל בהם.

לטובתי בעיקר. אחרי זה גם לטובתו, לטובתנו.

כשאת מלאה ובטוחה בעצמך ויודעת ב100% שאת צודקת ונכונה.

שניה של רגע עם עצמך ואת אומרת לעצמך "מה לעזאזל את רוצה ממנו?"

קיבינימט.

יש לך המון חרא לעבוד עליו.

תתאפסי על עצמך אישה!

ומצד שני, מר אגו לא יניח להתנצל. לא הפעם.

הפעם תצטרכי לסתום את הפה, להכנס למקלחת ולבקש סליחה עם חיבוק.

הפעם אין דרך אחרת.

בפעם הבאה תסתמי את הפה!

ידעת גם הפעם בדיוק מתי עברת את הגבול, פעם הבאה עצרי בו.

מתביישת בעצמי לפעמים...

<< מסמנת לעצמי>>

לא לחשוב אבל איכשהו לעשות הכל נכון ולהיות מוכנה להכל, כאילו על אוטומט. תת מודע יודע כל שכזה..* לדעת להעריך למרות שמישהי הכניסה לך עכשיו מאחורה.* גשם * לדעת לחבק את עצמי * להצליח לחייך למרות * "המון זמן לא ביקרתי אותך, אולי תבואי להדלקת נרות? תבואי בסדר? תבואי." * "אני אוהבת אותך, גם מרחוק, וגם מקרוב, לא תארתי לעצמי שדווקא את תיהי שם בשבילי. תודה על החברות שלך את מהממת". * ג'ני, החתלתולה שלנו, כשהיא באה בבוקר נשכבת על החזה שלי ומגרגרת. * להסתפר לבד ולהיות מרוצה (יש לי פוני!) * "גם הוא לא איש של אנשים, אין לו חברים". לפחות אני לא לבד. * סקס כשממש חרמנית * גאווה עצמית * הכרת תודה * לשמוע את הדברים שיוצאים לי מהפה ולסמן לעצמי לזכור אותם גם כלפי עצמי * לסרוג * לישון בפוך * לברוח (הרגל מגונה אבל משחרר ..) * פאזלים * ספריית הספרים שלי * אלכוהול וגראס * השראה * כשנגמר יום עבודה* ילדים קטנים * ראש נקי ממחשבות * חלומות * שוקולד * הילדות כשעוד הכל היה מושלם * אומץ (צריכה קצת כזה)...

אוף קשה לי למצוא דברים.

הולכת לגלגל לי סיגריה ולשנן את הרשימה הזו...