"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

(מצטערת שמחקתי את הפוסט הקודם, מי שהספיק לראות)

הכרזתי מלחמה ואין לי כוחות לנהל אותה.

עוד יומיים-שלושה אני אמורה לחגוג יום הולדת, ונראה כאילו שזה הולך להיות עוד אחד מסריח למרות שחשבתי ששברתי את הרצף.

אני בוכה כבר שבוע ולא ישנה כמו שצריך. אתמול בכלל לא ישנתי.

היום מה שמפחיד בכל זה הוא השקט... ההכרה שלא אכפת לי, ממש לא משנה מה הולך לקרות.

אני לא מפחדת. אני אפאטית.

כמו לקום מחלום מתה ולהבהל מזה שאת לא מפחדת למות.

משהו ריק לי. הבלוג הזה מיצה את עצמו, אני קצת מתגעגעת לבלוג הקודם ובכל אופן אין לי מושג מאיפה להמשיך עם החיים שלי למרות שהם נראים ממופים פחות או יותר.

לא יודעת איך להתנהל הלאה, מרגישה כאילו שום דבר לא תלוי בי למרות שאני עשיתי צעד. אין לי כוחות לחכות לראות את התוצאות שלו. הן כמעט כבר לא משנות ולא ממש אכפת לי כבר מה הולך להיות, אני שבורה..

אני רוצה את החיים טיפה יותר פשוטים לשם שינוי...

אין לי כוח יותר להתמודד או להיות החזקה/החכמה/הטובה.

בא לי לקרוס, לשחרר ובעיקר להיעלם..

ימי הולדת בסימן 'תחי המלנכוליה' מישהו?

יש לי המון לכתוב ואני די בטוחה שאני הולכת לשכוח חצי בדרך או לאבד את זה תוך כדי.

אז הפסקתי לכתוב. והאמת שדי נעלמתי מהשטח של כל העולם.. חלק מהתקופות האלה שלא בא לי פשוט...

אז בתקציר.. החלפתי שם משפחה ועברתי לשלו, ובגלל שבפייס הוא מוצג בכינוי אני לא מפסיקה להסביר לאנשים שלא המצאתי לי שם משפחה חדש. אז התרחקתי גם משם. אין סבלנות.

היחסים בינינו דוהרים לתהום וכבר אין לי כוחות להילחם, אני כבר די אפאתית ומחכה לראות מה קורה.

הכרנו את השכנים דלת ליד, זוג מהממים. גם הוא מתופף וגם היא נראית לי קצת אבודה כמוני. אתמול סוף סוף ישבתי איתה לקפה שהפך גם לבירה כי נהיה לנו כבד - זה היה כמו לפגוש סוג של צל של עצמי, משהו לא ברור, גם היא עברה חרא דומה לשלי ואיכשהו אני לא מצליחה להבין אם היא נראית לי שרדה את הכל טוב יותר או פחות, עד אתמול היא נראתה לי מושלמת מעצבנת קטנה. היום אני לא יודעת איך לאכול אותה.. סוג של אחות לצרה מסוימת, אבל היא עדיין נראית לי כאילו קיבלה את המנה הפחותה.

הם תכף עוברים מפה וזה עושה לי ממש רע פתאום.

אתמול היה לי התקפון חרדה בפעם הראשונה מזה מעל שנה אני חושבת - קלטתי שאין לי מושג בשיט מה אני עושה ואיך שורדים הפעם.

והיום זה חזר, בדיוק עכשיו, בדרך הביתה נדחקתי לאוטובוס סרדינים ומצאתי את עצמי עומדת מעליו. אני די בטוחה שהוא העיף בי מבט כי הוא נראה זעוף מתמיד והתעקש לא להזיז את העיניים (המצועפות במשקפי שמש כהות) מהחלון. כל הזמן חשבתי אם הוא זוכר אותי... את הסצנה ההזויה בה שנינו עומדים בדירה המעוצבת להפליא, הוא פתאום נשען אחורה ומתחיל לבכות כמו ילד קטן ואותי מפנה את הגב ויוצאת. אני זוכרת איך ישבתי באוטו במקום ובשעה הכי לא סימפטים בעולם לבחורה לבד אבל אז לא פחדתי מכלום. הפעלתי את מיוז בפול ווליום ובכיתי. בכיתי כי הייתי גאה בעצמי שסוף סוף הצלחתי לאמר "לא" ולחשוב על עצמי לפני שאני מרחמת על מישהו אחר, ואז בכיתי כי הוא בכה וזה כאב לי.

ברחתי מהאוטובוס ומיוז התחילו באופן מפחיד מדי לנגן בלדה באוזניות שלי, אמרתי לעצמי שדמיינתי אותו למרות שאני יודעת שזה מוזר מדיי. אז ניסיתי להרגיע את עצמי שהוא היחיד שהשארתי בוכה. ואז נזכרתי בטעות הגדולה של חיי שניסה להתאבד (וגם אח"כ בכה לי). ואת החייל שהשארתי עומד לבד על פסי רכבת נטושים פעור פה.. ואני חושבת על הברנש ומתה מפחד, לא כי אני חושבת שהוא יעשה לעצמו משהו חס וחלילה, אלא כי אני מבינה שאני פשוט נוראית, ובעיקר חסרת מזל. נזכרתי למה אני לא מרימה מבט כשאני הולכת ברחוב ולמה יש עיר מאוד גדולה במרכז שאני לא אכנס אליה מרצוני החופשי אלא אם ממש לא תהיה לי ברירה.

הטעות הזו יושבת לי על הלב ממש חזק. מצאתי את היומן שלי, לקחתי את כל הארגזים שלי מההורים שלו ומצאתי את היומן הזה, שכתבתי בו הכל ואז צנזרתי. זה בכלל לא משנה שצנזרתי, הוא תזכורת כואבת. שם מצאתי את הטלפון של מר טעות, חבוי תחת הכינוי שהמצאנו כדי שלא יגלו על מי מדובר לא משנה מה קורה לנו (אסור היה לשמור על הנייד כי גם הוא היה תחת פיקוח). לא הצלחתי להביא את עצמי לזרוק אותו הוא הופך לי את הבטן והגרון והלב ומה שלא יהיה. לא משנה כמה תמשיכי קדימה בחיים שלך, העבר והחרא תמיד ירדפו אותך...

יש לי עוד שבוע יום הולדת והדכאון מתחיל להשתלט, לא שיש לי ציפיות או משהו, תמיד קורה לי חרא ביום הולדת אבל שנה שעברה היתה יוצאת דופן וקיוויתי שאולי גם השנה. היום אני לא בטוחה, האיש שאני הכי רוצה איתי מתרחק וחומק לי בין האצבעות ואין בי עוד כוח לאחוז בקצות..

באותו יום שכל חתיכות הפאזל נפלו (מהפוסט הקודם), הלכנו לפיצה האט, קצת התווכחנו ואחר כך הברנש הכיר לי פאב חדש שנמצא מרחק הליכה קצרצרה מהבית. הפאב הזה הוא גילוי מרעיש! הוא מהמם ויש לי קסטיל רוז' במרחק 5 דק' הליכה! מה עוד צריך בחיים?! המלצרית/ברמנית קצת עפה עלינו והרצנו איתה ציחקוקים דביליים יותר ודביליים פחות. בסוף הערב, הוזמנתי להופעת סטנדאפ בליל היום הולדת המתקרב וקיבלתי חיבוק ונשיקה ומלאן מחמאות.

בדרך הביתה חטפתי את הזבנג, ככה היינו, הינה אנחנו! זה מה שאני זוכרת מאיתנו! יוצאים, צוחקים, עושים פדיחות ומכירים אנשים חדשים - מפילים את כולם באהבה קשה.

הלכתי לישון עם חיוך ענק.למרות שגם אח"כ היה עוד ויכוח.

3 שבועות בלי סקס,הכי לא טבעי לנו. החלטתי לתפוס מרחק - שיתעורר הילד.

אז בחמישי הלכתי בלי לומר מילה,מיד אחרי העבודה, ישבתי עם חברת ילדות בפאב. לא ראיתי אותה שנים והתאהבתי בה מחדש. בשנתיים האחרונות הזנזונת הקטנה היתה בכל חור אפשרי בעולם. נסעה ונסעה, התאהבה והמשיכה לטייל עם האהבה שלה. היא ראתה הכל, היא חוותה הכל, מהקעקועים עד לסמים, מהסקס ועד הרוקנרול, מהחברים החדשים עד האהבה שהחזירה איתה הביתה. היא רזתה, התייפתה, התבגרה, התחדדה וחזרה אליי. כמו פעם כשהיינו החברות הכי טובות, לפני שהצבא דפק אותנו והפך אותנו לחוצות ועצבניות, היא חזרה לעצמה. עשתה לי נוסטלגיה מטורפת לימים מהממים, למסיבות פיג'מות, לסיגריות ראשונות, לתחרויות שחיה, ללימודים, לדמעות על ההורים ובעיקר לצחוקים. ישבנו שם כמה שעות וגררתי אותה איתי להכיר את הברנש סוף סוף. הוא התנהג כאילו שכח שכעסנו, קנה בירות והתיישבנו בסלון, מעשנים, שומעים הרפתקאות וצוחקים כל הלילה. 3 לפנות בוקר היא יוצאת ומתקשרת תוך 10 דק' שעצר אותה שוטר ואני חוטפת טרום התקף לב, היא מרגיעה ומספרת איך פלירט קטן סגר את הסיפור וכמה שצחקנו יומיים!

כל כך שמחה שהיא חזרה לחיי.

בשישי לא שכחתי את המרחק שקבעתי לי, ועל הבוקר שוב נעלמתי, הפעם למסע שופינג עם חברה חדשה מאוד. הגיע הזמן לפנק את עצמי, כשכל החיים את מסתגפת לך, כי לא תקחי שקל מההורים והכסף יותר דחוף למחיה ולימודים - הגיע הזמן בשבילי. חזרתי עם שלל מגניב כמעט בערב כדי למצוא אותו מנקה והופך את הדירה. אז הוספתי קצת בלאגן משלי ואז גם קצת עזרתי. שוב רבנו והוא שוב ננטש.

בערב הוא התעורר. הוא התנצל, ושוב ראיתי את זיק ההארה בעיניים שלו אז סלחתי בחשדנות - הגיע הזמן להוכיח את עצמך חבוב.

והוא עשה את זה, הוא חזר אליי (לפחות בינתיים). הוא הכין, וניקה, פינק וחיבק והבטיח שמעכשיו אין יותר מצב שרק אני נותנת, והתחיל לקיים.

אז שברנו את צום הסקס, ושברנו את החודש המסריח האחרון שהיה לנו. והיתה לנו שבת מהממת, רק בבית ורק בצורה הכי נעימה שאפשר.

מאז שהחלטתי לחזור ללימודים, אני מרגישה שחזרתי לעצמי, מרגישה את עצמי הישנה והטובה באמת חוזרת אליי... לחזור להתעסק בדברים שמעניינים אותי, לחזור לצייר, לחזור ליצור, לדעת סוף סוף כיוון כלשהו. להתאפס על כל כיוון קטן בחיים שלי, להיות מרוכזת, סוג של מסונכרנת. ובעיקר לחזור לאהוב, גם את עצמי...

למרות הקשיים המזדמנים, זה היה סופ"ש מהמם כמעט מכל בחינה!

עוד חתונה השבוע והפעם אני דווקא ממש מחכה לה למרות שבאמצע שבוע ועוד לא החלטתי מה ללבוש וזה, זאת תהיה חתונה כיפית :)

שיהיה לכולנו שבוע מהמם, טפי טפי שימשיך כמו הסופ"ש!

בא לי!!!

אמא סגרה לנו חופשה של שבוע באירופה. אמא ואני. לבד. ממש מעט אחרי היום הולדת שלי!

אבל הייתי בהיסטריה כל היום כי הייתי חייבת לספר לבוס גם על ההחלטה להירשם ללימודים וגם על הנסיעה הזו.

כל היום התהפכה לי הבטן, כשאני לחוצה או מפחדת אני מרגישה גם את זה פיזית בקטע של קלקולי כיבה/בחילות/כאבי בטן נוראיים/וכו'...

היום סבלתי מכל השלל, בבוקר אמרתי לו שאני חייבת לדבר איתו (אחרת הוא בקושי מגיע למשרד..). הוא משך אותי את כל היום עד עכשיו.

הסתכל עליי במבט מתוח, כבר ידעתי בדיוק למה אז הרגעתי אותו שסיפור ההגירה בינתיים עובד כמתוכנן ואני פה לבערך עוד שנה. נשימה.

"אז ילד?!" הוא מסתכל עליי בציפיה ואני עוד שניה נקרעת מצחוק. צודק, לפי החישוב זה בדיוק הזמן. אבל לא.

"נרשמתי ללימודים, אני מתחילה עוד שבועיים..." וישר מרגיעה שזה כולה שלוש שעות עבודה בשבוע. הייתי בשוק - הוא פרגן לי! אמר שכל הכבוד על הבחירה, שמתאים לי מאוד וזה רעיון מצוין לעבוד על מקצוע כזה שאוכל לעסוק בו אחרי ההגירה, אמר שהוא בעצמו יחפה על השעות שאעדר מהמשרד.

על הטיול עם אמא הוא בקושי הניד עפעף!

מדהים!

הכל זורם ומסתדר לי!

כמו חתיכות של פאזל שנופלות למקום.

הכל פשוט מרגיש נכון.

אני מתרגשת אז בא לי לשתף!

לא, לא עשיתי שום דבר מעניין בחופש - הייתי חולה, נשמעתי כמו קרפדה, הייתי עייפה ומנוזלת. לא ראיתי אף אחד מעניין ולא עשיתי כלום!

עד כאן למרמור.

עם זה שלא עשיתי שום דבר והייתי בבאסה כללית - הגעתי להארה בעזרת החבוב - גיליתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי!!! איזו הרגשה משחררת!

אני נרשמת לקורס עיצוב גרפי כנראה עוד השבוע ומתחילה ללמוד כבר בעוד שבועיים!

ויש מצב שאני אאלץ להתפטר בכלל! אז לחץ ופחד והתרגשות והכל... אבל פתאום לא אכפת לי! סוף סוף אני יודעת. וגם אם זה לא גדול או רציני במיוחד - זה לגמרי אני.

:)