"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

החיים אוכלים אותי חיה...

אין אוויר, אין שעות או דקות. רק שניות חטופות.

הלימודים חונקים אותי ואני ביחסי אהבה שנאה איתם. מה הייתי נותנת בשביל עוד כמה שעות ביום, עוד קצת לעבוד על ההגשות כדי שאוכל להגיש אותן במלואן ובזמן, עוד קצת זמן שינה. כבר שבועיים שאני הולכת לישון בכל לילה בין 2-3 לפנות בוקר, והתוצרים כבר לא מספקים אותי בכלל. המרצה העיקרי מרגיש לי מאוד מאמין בי ודוחק בי להצלחה, אבל אם רק היו לי עוד כמה דק' כדי לעמוד בציפיות.. אני בערך היחידה בכיתה שגם עובדת במשרה מלאה שהיא גם לא משרת אם. נשארו לי הלילות. הברנש עושה הכל לבד בחודש האחרון, קניות, כביסה, נקיונות, עם גיחות קלות שלי פה ושם לעזור או לבשל לנו משהו.. אני נחנקת.

העומס בעבודה לא נרגע ונראה שהסוף עוד רחוק.. ובכללי יש תחושה של חנק. את לא מספיקה, את לא מספיק.. תני עוד קצת, עוד פוש, תשארי עוד שעה, שתי עוד קפה, תנשמי כשהמחשב קורס ועבודה של 6 שעות הולכת לפח, תשמרי על החיוך כי לאנשים נמאס לראות אותך אבודה והכי חשוב - שימי לב מה את מפנה אליו.

הוא מתאמץ מאוד ובשבועיים-שלושה האחרונים בקושי רבנו, זה מעלה גם לי טיפת מוטיבציה ומדחיק את השאלות הקשות עוד קצת למעמקים..

הזמן עף לי אבל לא מספיק מהר, אני לא מסוגלת לחכות עוד שנה.. חוסר הוודאות משגע אותי, אם הוא ייעלם לי שוב בינואר לכמה חודשים, אני אתפרק.. ולחשוב שלפני כמה חודשים הרהרתי במחשבות על הריון, זה נשע לי הזוי מתמיד היום.. בכל אופן אני מודה היום שאני אוהבת אותו יותר, טיפונת פחות מפקפקת.. טיפה יותר נושמת, גם אם בכוח לפני שהכל בי מתפוצץ.

אני רוצה פעם אחת לשם שינוי לשבת איתו על כוס יין או בירה וסתם להסתכל על העיניים המהפנטות שלו, שישתוק ולא יגיד דברים דבילים, שהמחשבות שלי יפסיקו להתרוצץ ולהלחיץ. במקום זה אני מסתפקת בכוס יין ללימודים (כי מסתבר שאלכוהול עוזר להפרעות קשב שלי!) ובלקלל את היקום על הידיים הרועדות שלי שרק מחמירות ושילכו קיבינימט, ועמוד השדרה שלא מניח לי לשבת יותר משעה רצוף.

אמא הפתיעה עם מתנה מאוחרת לחתונה, היא שמעה שהמחשב מת ואני לא יכולה ללמוד ושוקלת למכור את הגיטרה החשמלית שלי, היא רצה וכתבה צ'ק עם סכום נחמד אבל לא מספק את המינוס והדוחק. ובכל אופן היא נתנה מתנה לחתונה, אני לא יכולה להשתמש בה בעצמי כדי לסגור את המינוס או למנוע את המכירה הבלתי נמנעת של היפה שלי.. אז עוד לא הפקדתי את הצ'ק ומכרתי את החשמלית המהממת שלי במחיר זנות לאיזה אבא לילד בן 11 שמאושר עד הגג מהמתנה המדהימה שלו ולא הפסיק להודות לי עליה גם יומיים שלושה אח"כ. ואני מתאמצת לא לבכות כי כבר לא נותר לי זכר מעצמי שלפני הטרור שעברתי למעט כמה ספרים וגם לא רוב החשובים, 2-3 מזכרות קטנות וקצת דיסקים. כנראה שזה אומר שיש ליצור אמבר מחדש... ואני לא הכי מכירה אותה ובינתיים אין לי זמן להכיר אותה גם.

   לא הגיטרה הכי מפוצצת אבל אני אתגעגע... כמה ימים שחורים היא הפכה ליפים ונוצצים..

אתמול עוד כאבה לי היד, לא נרדמתי כל הלילה וכבר הייתי גמורה מעייפות. הכאבים ביד החמירו ומצאתי את עצמי מחזיקה אותה כל היום ואת הדמעות עמוק בפנים. מרגישה הכי דבילית בעולם לבכות ולהתלונן על יד שכואבת ככה סתם, יודעת שזה לא רק היד.

הבוס קורא לי וחופר שעות, ואני מתאמצת חזק ונושכת את השפה לא לבכות. אחרי שעתיים ביקשתי שישחרר אותי מוקדם כי כואב לי נורא ואני רוצה לבדוק את זה, כי העו"ד פה במשרד נלחצו ו"זאת יד שמאל!!" "את צריכה לעשות CT!!!" בסופו של דבר הדביליזם מחלחל והתחלתי קצת לפחד.

זה לא עזר לי.. נשארתי עד 5 (למרות שאתמול הייתי אמורה לצאת ללימודים ב4).

קיוויתי לקפוץ לרופאה שתגיד שאני סתומה ותצחק עליי ואני אלך ללימודים. בינתיים הסתבר שהיא נמצאת די רחוק (ואני עוד רציתי לקחת את האופניים), היתה תאונה על הציר הראשי, הוויז החליט למות ואז כל המכשיר ואפילו להתקשר למישהו לשאול איך מגיעים לא יכולתי, היה לי חם וקשה לנהוג עם היד הכואבת והתחלתי לבכות מהתסכול. אתמול ממש נתתי לעצמי המון כאפות איפוס "תרגעי מטומטמת אפשר לחשוב שזה הדבר הכי גרוע שעברת בחיים!", "תתאפסי, תשאלי מישהו!", "כולה יד גברת! כולה יד!!". אילתרתי והגעתי כבר לא רואה, לא שומעת ובקושי מוצאת את עצמי. מסתבר ש"תודה לאלות" יש לי דלקת - ממש תודה. אז שבוע עם כדור מסריח במיוחד, שחייבים לקחת אחרי אוכל אבל אסור לשכב (אבל זה מה שעושים כשלא מרגישים טוב בערב!!), יש לו המון תופעות לוואי ויש מצב שיסתיים בהריון אבל אני לא מוכנה לחשוב על כלום עכשיו. רק שיעבור הכאב! אז בינתיים בית המרקחת נסגר והייתי צריכה ללכת לסופר פארם ולחכות שעתיים ומשהו. מחייכת לילדות בחופש גדול ומקללת את אמא של העולם, את אחראי המשמרת והקופאים, את הרוקחות והישראליות בתור, את המושג "קופת קוסמטיקה" בפאקינג חנות ש80% ממנה היא קוסמטיקה, קיללתי את המחשבים ואת הברנש ואפילו את עצמי שאני כזאת כלומניקית כשטיפה כואב לי.

חזרתי הביתה והחלטתי לא לסוע בכל זאת ללימודים בידיעה ברורה שאני אשלם על זה. וזה התחיל ב"את מתכוונת להשלים?" סליחה, אתה אבא שלי?! חזרתי הביתה בידיעה שיהיה ערב "כייפי במיוחד" ניסיתי להירגע ולדבר איתו בצורה הגיונית עד שנשמע המשפט שקרע בי כל טיפה קטנה שנותרה.. "את
מרחיקה אותי ממך" תשובה לזה שהוא כנראה יודע שאני מתרחקת. אמרתי לו שאם ככה
הוא אדיוט כי בשניה שאני מוותרת ונגמר לי הכוח להחזיק אותו בקצות האצבעות
זה היה נגמר מזמן ויצאתי מהבית בלי לדעת לאן. נעמדתי מאחורי הבניין, רציתי
להדליק סיגריה ולא עשיתי גם את זה. הטירוף השתולל לי בראש.. בסוף החלטתי לשים זין, הלכתי לקנות בירה וחזרתי הביתה. אכלתי, לקחתי כדור
וכשיכולתי הלכתי לישון, בלי להתייחס בכלל. כשסוף סוף הצלחתי להירדם הוא
נכנס למיטה, כבר רבע לשלוש לפנות בוקר, הכל כואב לי והוא מלטף ומנשק אותי
בלי סוף. רציתי לצרוח. אחרי רבע שעה כאלה שאלתי מה קורה לו (פאקינג כואב לי ורע לי ואתה מתנהג כמו תינוק מגודל ומפונק - תן לישון!!). הוא ענה שהוא ישב וכתב ועישן וחשב וכשקלטתי מה השעה הבנתי שהיא ישב כל הזמן הזה בסלון במשך שעות על גבי שעות ואכל את עצמו חתיכה אחרי חתיכה בעיקר בגלל העובדה שהוא אף פעם לא זה שניגש אליי אחרי ריב. אז זרמתי והיה הסקס הכי טוב שהיה לנו כבר שנים. כמעט 4 לפנות בוקר אנחנו הולכים לישון ולא קמים בבוקר. כשהוא הלך בבוקר התעכבתי, איחרתי עוד קצת לעבודה, הייתי חייבת לראות.

לפני שבוע היה לנו ריב ענק ואמרתי לו שאני חושבת שהוא צריך להתאפס ולחזור לעצמו ושיחזור לכתוב. הוא התחיל לכתוב, פתח מחברת וכתב; השאיר לי אותה תמיד בצורה הכי ברורה כאילו כתב עליה "תקראי אותי!" ולא הייתי מוכנה לקרוא. כל אחד צריך פיסת פרטיות למרות שהוא טוען שלא ושהוא רוצה שאני אקרא ואבין מה עובר עליו. ואני חשבתי 'אולי מתישהו, שיתבשל קצת עם עצמו, שתהיה לו פינה משלו...'

אז הבוקר הצצתי. לא יודעת למה, אפילו לא קראתי... רק ראיתי את התהליך - אתמול הוא כתב כמעט רבע מחברת.

אני לא צריכה לקרוא. רק לקוות שזה עובד לו. ולי.

מתגעגעת לחבר שלי...

מחר הגשה ראשונה של סוף קורס.. אני מסוממת קשות, כואבת מכל כיוון ועייפה ועוד נשאר לי לטפל בפיניש של הכרזה... תחזיקו לי אצבעות לציון סביר

רציתי לכתוב היום.

רציתי לצעוק קצת אקטואליה, קצת כאב הישרדותי, קצת על חצרוני (יימח שמו), וקצת על לפיד (שכבר הרבה מעבר), קצת על נוסטלגיה והומור וקצת על לא פייר, קצת על אהבות, ועל מוסיקה ועל הקיץ הזה... היה לי פוסט שלם וארוך במיוחד בראש.

בינתיים כואבת לי היד בטירוף במן כאב לא מוסבר כבר כמה שעות טובות, כואב לי הראש כבר שבוע מרוב כל הדמעות העצורות ואלה שברחו. כואבת לי הבטן מבחילות האכזבה והלב מאיים להתפקע כי כבר לא נשאר בו כלום מלבד חורים.

קשה לנשום

הלילה שוב הכל בי הצטנף לכדור קטן, חסר אונים ומיואש של זאת שזועקת פנימה כי אין מי שישמע או יבין ש"אני רוצה הביתה!!!" כי אני לא מרגישה שם לא משנה איפה ועם מי מבערך 2005-6.

גם לחיוך המאולץ קשה לעלות עכשיו...

אני פשוט רוצה הביתה.

אין לי כזה.