"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

טוביק קפצתי לספר הפעם על דברים יפים.

הברנש ואני בתקופה מהממת, הוא מתבגר ואני לומדת לנשום עמוק.

(Sexy time!!!)

מעבר לזה (למרות שזה בערך מהות הבלוג פה מסתבר...), אני חייבת לבאס טיפה - בזמן האחרון ההיפר-סנסטיביות גומרת עליי. כל טיפה, טובה או רעה מציפה אותי. כל אדם מחייך/עצוב נותן לי אגרוף בבטן. זה מתיש. הכל אצלי בהתכווצות תמידית בימים האחרונים ויש מצב שזה גם בגלל הסיבה הבאה שהיא איכשהו טובה, עוד קשה לי לעכל..

שבוע שעבר התקשרה העו"ד.

< עצירהדרמטיתכי>

"אממ... הי, לא ברור כלום עדיין לגמרי אבל יש התפתחות דרמטית . אין יותר המתנה! תתחילו להריץ עניינים, להעביר כספים, לשלוח מסמכים עוד כמה חודשים את מקבלת ויזה ואולי תוכלי לסוע איתו!"

אז כמו שדברה אומרת WELL FUCK ME SIDEWAYS!!!

באמאשלה "התפתחות דרמטית"?!? את מדברת על קיצור תהליכים של שנתיים וחצי ל... כלום!!! עוד אין לי מספיק כסף! התחלתי ללמוד! אני לא יציבה מספיק! אמאשלי!

ובכל זאת בדיוק בזמן.

freakout כבר אמרתי?

טוב. אז אחרי שנשמתי. ובכיתי. וצחקתי. ורעדתי את עצמי לדעת..

החלטתי לסיים ללמוד ובכל זאת להיפרד ממנו לחודשיים-שלושה.

שייסע בינואר, אני אצטרף כשתהיה תעודה.

אמאלה!

אז תודו שכיף לי ומחר יש לי יום ביורוקרטיה מהמם במשרד הפנים ומשטרת ישראל! יאי לי...

ככל שעובר הזמן אני נרגעת ואוהבת יותר, לומדת לסמוך על עצמי ולדעת שכולם תמיד טעו בקשר אליי, אז הכל בסדר איתי. אני אלמד לשלוט בהיפרסנסטיביות, ואני אלמד להתרכז במה שחשוב ולא לפחד והעיקר לסמוך על עצמי ולאהוב.

אתמול הייתי בהופעה של Skunk Anansie היה אדיר! אני לא חושבת שבחיים נהניתי כל כך, תמיד אני כל כך שומרת לעצמי במצבים המוניים כאלה ועם אנשים לא מוכרים.. נסעתי לבד עם מישהי שהכרתי לא מזמן וחברה שלה שממש לא הכרתי, לא נתתי לזה להפריע לי - צרחתי ושרתי כמו מטורפת בליווי קפיצות וניפנופי ידיים כמו שצריך. Skin היתה אדירה והפכה אותי לשלולית, איך האישה הזו שכבר פי שניים ממני בגיל כל כך מלאת אנרגיות וחיוניות, היא הפתיעה והופתעה ואין לי הרבה מילים לתאר את הקסם המטורף הזה שהלך שם אתמול.

יום ראשון יש יום הולדת לאיש שלי שכולם קוראים לו "בעלה", ואני קוראת לו הכל חוץ - "האיש שלי", "אהובי", "הברנש" ובשמו,  ובכל זאת נהנית לשמוע אותו אומר "אשתי".

מצאתי מה לתת לו ליום ההולדת סוף סוף - אז ישבתי אתמול כל היום, ורצתי לקנות כפתורים נוספים ובדרך חטפתי קנס כי שמתי פאנגו על הגרוטאה הקודמת שכבר מתה - אבל סיימתי. הכנתי לו קרדיגן מהמם, הרבה יותר יפה ממה שלי יצא, ואפילו תכננתי ובניתי אותו לבד לגמרי לפי המידות של השרירים הפסיכיים של האיש, יש לו קפוצ'ון ענק עם שרוך וכפתורים מהממים וקשה לי לוותר עליו! אני כל כך גאה בעצמי!! הזמנתי לו גם ספר שמסרב להגיע וביום שישי אני לוקחת אותו למסעדה חדשה שעוד לא היינו בה. אין מצב שהשנה פישלתי ביום הולדת שלו... מקווה שיאהב.

שוב אני חוזרת בהתרסקות.

לא ממש ברור לי למה. אני פשוט מבוהלת בזמן האחרון. אני כל היום על סף דמעות ויש מליון סיבות.

קלטתי כמה דברים:

- יש רופאים שצריכים שישללו להם את הרשיון כי הם פשוט חרא בני אדם. לא הגיוני לי רופא עור שאומר לבחורה בת 24 שבאה לטעון שיש לה נשירה "את מתקרחת" בלי לבדוק, בלי בדיקות דם, בלי כלום ולרשום לה תרופה שנותנים לאנשים בגיל המעבר ובמינון לגברים. פשוט נעלבתי למרות שבפנים אני יודעת שאין מצב, אני פשוט בלחץ וחסרים לי ויטמינים, רק קיוויתי שהוא יגיד לי מה בדיוק..

- אני והברנש לא נחזיק מעמד לנצח, ואיכשהו בסדר לי עם זה, כבר מההתחלה היתה בי התחושה הזו שלא ידעתי להגדיר ככה. נשארתי מתוך סקרנות. אני עדיין סקרנית אבל עכשיו גם מכירה בעובדות, הוא לא מבין ואני לא יכולה להאשים אותו, גם אני כבר לא מבינה. ואין אינטימיות כמו שיש לי איתו..

- עם כל התהליכים העצמיים שאני עוברת עם עצמי, התחלתי לשים זין על העולם וגיליתי שאני לא חושבת שאני אי פעם אצליח לסלוח להורים שלי על הכל. בטח לא על העובדה שלא נלקחתי בחשבון בתוכניות עתידיות שהתמששו ונשארתי לדאוג לעצמי. תמיד הייתי הילדה הקשה בין כולנו, זה היה מובן מאליו שאם מישהו ייאלץ להסתדר לבד, אני אצליח. ואני קורסת. לחשוב כלכלית קורע אותי. אני לא רוצה לראות את החברות הבכייניות שלי שבוכות שאין להן כסף אבל שכ"ד+שכ"ל+דמי מחיה ואוכל על חשבון ההורים. אני כבר שנים מנסה לצאת מחובות כי שלי לא טרחו בכלל להציע או לשאול מה מצבי. היום החלטתי לפדות את צ'ק החתונה שאמא נתנה, ואני מרגישה רע עם זה כי הבטחתי לעצמי שאני אסתדר בלי זה, שזה יילך לחסכון המשותף. מתישהו אני אעשה גם את זה.

אני מרגישה רע שאני מתבכיינת על זה שההורים לא עוזרים לי בכלום. אבל קשה לי.

- אם לא מספיק זה, כולם עושים לי רגשי על שאני לא בקשר ואני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה את העין הבקורתית, את השיפוטיות, את העוינות לא נעים לי אז החלטתי לא לבוא. וזה יותר קשה איכשהו.

אני מתפרקת.. אני רוצה הביתה ואין לי כזה כבר 8 שנים כמעט.. עד לא מזמן חשבתי שהברנש הוא הבית שלי. היום אני מבינה שזה נכון כל עוד אני שולטת בעצמי ולא נבהלת, לא קורסת, הוא גם קצת כמו ההורים שלי; כל הזמן מבקר ושופט ומנסה לתקן את הטעויות שלי כשהכי אני צריכה בעולם זה טיפת אמפתיה.

התפרקתי בעבודה היום, פשוט התחלתי לבכות ולא הצלחתי לעצור. אין מה לעשות והמצב לא באמת כזה נוראי. אני פשוט כל כך עצובה...