מצד אחד היה מושלם ופביולס ואדיר ומצד שני זה התיש אותי נפשית ככ עד שיצאתי מוקדם ביום השני
אני לא יודעת מה לספר, כי קרה המון ומצד שני לא קרה הרבה.
פגשתי אנשים, נלחמתי, איפרו אותי, לבשתי שמלות יפות, הייתי בהרצאה על משחקי הרעב, מצאתי חברים חדשים.
לא הייתי עם אף אחד ואידיוט לא נישק אותי והרגשתי ביחד למרות זאת. זה כנס. המגרש הבייתי שלי.
כל הגוף שלי כואב ואני תפוסה וכאובה ומלאה בסימנים כחולים אבל טוב לי יחסית. לא מושלם, אבל טוב. האופוריה מתחילה לרדת.
אני פשוט מותשת ואין לי מה לומר. שום מילים לא יכולים לתאר את ההתרגשות שבקרב, את העניין שבהרצאה ואת האושר בפגישת אנשים חדשים וכאלה שאתה מכיר ולא ראית מלא זמן.
אני שומעת שירים שלא שמעתי שנה ושרתי ברכבת מלא פרוזן והייתי שמחה ומותשת ברמות.
קניתי שרשרת מקסימה במתנה ליומולדת של אמא שלי, קניתי חולצה של דה ווינטר איז קאמינג וטעמתי טאפס בפעם הראשונה.
ועכשיו אני שומעת שירים שלא שמעתי כבר שנה, כמו סקילט ובריקינג בנג'מין וטרי דייס גרייס ופאפא רואצ' וזה מדכא מצד אחד, ומצד שני מעודד כזה. מנחם. המוזיקה שנשארה איתי במשך שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
