אז נפגשתי איתה. בגבעתיים. אני כל כך צפונית ארורה שאני לא מבינה את תל אביב, אבל מצאתי את בית הקפה הקטנטן בשולי גבעתיים.
היא הלכה ברגל לבית הקפה. חיכיתי איזה 20 דקות, בשאלה של מה יהיה ועל מה נדבר ואם יהיה מביך
אבל בקושי זיהיתי אותה כשהיא באה. הגישה הבטוחה שהיא באה איתה.... זה משהו שאני יכולה רק לשאוף אליו.
אני זוכרת, שלפני 4, 5 שנים ארורות, שתינו נכנסנו כמעט באותו גיל למצבים נוראים. היא, להפרעות אכילה ודיכאון, אני.. לאן שהגעתי איכשהו.
והנה אנחנו, יושבות בבית קפה בגבעתיים, מדברות על כמה אנחנו השתנינו מאז אותם ימים, צמחנו, התנסינו.
אני רואה את הביטחון שלך, את החיוך, שלא ראיתי אצלך אף פעם. עברנו את הדברים בגיל צעיר כל כך, את אומרת, כי אנחנו מעל האחרים. את רואה עכשיו את כולם מתמודדים עם מה שאנחנו הבנו בגיל 13, 14.. אבל אנחנו עברנו את זה. את עברת את זה. את אותם ימים של חתכים ובכי וצומות. ותראי איפה את. שלוש עבודות. חיי חברה. ירידה בריאה במשקל. עברת פרידות, עברת אשפוז, עברת שנים כל כך קשות. והנה את. מחייכת. שרה. פותרת איתי תשחצים. את נראית מאושרת כמו שמעולם לא ראיתי אותך. עם שום בן זוג, בשום משקל יעד.
את בריאה. אני אוהבת אותך. הלוואי ואני בדרך להיות כמוך. את נותנת לי תקווה.
אני לא מפסיקה להשוות בין את של פעם, ואת שראיתי היום ואני מאושרת. שאת החברה הכי ותיקה שלי, מימי ההערצה שלנו למשחקי הרעב, ב2010, לפני הבלוגים ולפני ההתדרדרות הגדולה. אני זוכרת ששנאנו אחת את השניה. ואז כבר לא. ואיכשהו עברו 8 שנים. ושמרנו על קשר. היחידה ששמרתי איתה על קשר כזה רציף. ואז הגיע 2012, 2013, השנים הנוראות של שתינו. ואז הם עברו. כי הזמן זז. ואז הגיע השלב של בני זוג שונים של שתינו ובכל זאת טיפוסים דומים. ואולי אנחנו אלה שדומות בצורה משונה כלשהי. הפרידות היו קשות לשתינו, ובכל זאת אנחנו ממשיכות. ביחד, לא ביחד, מדברות לפעמים ולפעמים לא. מתכננות להפגש כבר כמה חודשים. ואז זה קרה. ונפגשנו. והיה נהדר לשמוע ממך. אנחנו בהחלט ניפגש שוב. הצתת בי איזשהי כמיהה ללהרגיש בריאה שוב. בריאה באמת. פיזית ונפשית. בלי תלותיות באנשים ובדברים. להיות אני. להיות אני המשופרת. מי שאני רוצה להיות.
את כל כך יפה כשאת שמחה.
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
