קשה לי למצוא הרגשה שוות ערך להרגשה שבבדידות.

 זה מתחיל במקומות ציבוריים. פעילויות שעושים לגמרי לבד ומוגדרות כ"סידורים" כמו ביקור במשרד הרישוי או המתנה בתחנת האוטובוס הן שיא ההנאה בזמן האיכות שלי עם עצמי. אני מוקפת לגמרי באנשים מכל הסוגים שאני בכלל לא מכירה, ולא חלה עליי חובת ההתייחסות אליהם. בניגוד להימצאות בחברת אנשים שאני כן מכירה. המכנה המשותף היחידי ביני ובין אותם זרים הוא איזשהו צורך נטול רגשות כמו תחבורה או רכישת מוצרים.

עם זאת עליי לומר שהחברה החביבה עליי ביותר היא חברת האנשים שאני רואה הרבה אבל בכלל לא מכירה, כמו המוכר במכולת לדוגמא. הוא מזהה אותי- אבל לא אכפת לו מי אני. זה נהדר; יש בינינו אינטראקציה, אבל היא קרה ומרוחקת.

 זה ממשיך במקומות פחות ציבוריים, כמו שעת מבחן בבית הספר. שוב מוקפת באנשים, שוב לא צריכה לדבר איתם. היופי בעניין הוא שכולם שם באותו המצב כמוני: לחוצים ודרוכים, הגלגלים במוח עובדים קשה, אבל לא יכולים (ולא רוצים) להתייחס אחד אל השני. כל אחד שקוע בעצמו ובטופס שלפניו.

 וזה מגיע עד הבית.
עכשיו כשרוב החברים שלי עסוקים בללמוד למבחנים או בלהתכונן לקראת צבא\שנת שירות הם כבר פחות מתקשרים. קורא יקר, אל תיקח את זה בצורה הלא נכונה; אני אוהבת את החברים שלי, אבל חברות דורשת תחזוקה מתמדת והרבה אנרגיה שכבר מזמן אזלה לי. לטרוח לשים חזייה, לחייך, להתחשב באחרים... Not my cup of tea. יתרון נוסף כמובן הוא שנמנעת ממני הרגשת האשמה שבסירוב לפגישה עקב מבחן קרב וכו'. יש לי הרבה פחות לחץ להתמודד איתו בתקופה משונה זו, ולא רק בגלל הסוף הקרב של 12 שנות לימודים.

אני קוראת את המחשבות הכתובות שלי עכשיו, ותוהה אם לחפוץ בבדידות זו הרגשה נורמלית.
מממ, שיהיה...