לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

IT WILL HAPPEN


ניסיונות חזורים ונשנים למטרה אחת ויחידה. כ"כ נחשקת. אבל זה עוד יקרה. עוד בחורה מהשורה שנאבקת בעצמה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2013

נפרד לשלום כידידים..


מסתבר שאמא קראה את הבלוג שלי.. היא מצאה במחשב שלי את הבלוג ופשוט קראה את כולו.

היא הדפיסה דפים מתוכו לאבא, לפסיכיאטר, לאחותי.

עכשיו כולם יודעים.

על הצומות. על ההערבות. על ההקאות. על הדם. על החתכים. על מצבי האמיתי.

שום דבר כבר לא אינטמי שלי. כולם יודעים על הכל.

יש מצב שגם על הפוסט הזה יידעו, ככה שגם רגשות לא אוכל לחשוף יתר על המידה.

למה זה משנה בכלל? הרגשות שלי כבר נהיו שותפים לכולם.

אני יודעת שאין לי הזכות להפגע, אבל באיזו רשות הפיצו את הבלוג הכל כך אישי שלי ככה?

אני מרגישה כאילו גנבו ממני את האישיות שלי, הזהות שלי, התחושות האמיתיות שלי.

לאן עכשיו אני אמורה לפרוק את נשמתי? הם כמובן מצפים שאעשה זאת לפניהם, כאילו שאוכל בכלל.

 

אז אמא לקחה אותי לשיחה, שפכה את ליבה.

99% שהולכים לצפת. 80% שאהיה באשפוז יום..

אעזוב את בית הספר.

את ההתנדבויות.

את הכל.

וברור שאני הבאתי את זה על עצמי. אבל זו לא סיבה מספיק טובה לגרום לי לשמוח באמת עכשיו.

גם אם יש בפניי את הצ'אנס לצאת מזה בסיוע של כולם..

 

זה ככל הנראה יהיה הפוסט האחרון שלי. אני לא בטוחה שאסגור את הבלוג. לפחוץ לא בימים הקרובים.

כל התקופה החשובה הזו בחיי, קשה ככל שתהיה, רשומה כאן. תיעוד מונצח. אסור לי לאבד את זה.

 

אבל הבלוג הזה כבר לא אישי ולא אינטימי, הוא שייך לכולם.

לאמא, לאבא. לפסיכאטר ולכולם..

כמוני בערך. אני לא שייכת לעצמי, אני מחולקת אצל כולם.

 

אני אמשיך לראות מה קורה איתכן, וגם אגיב לכן כשאוכל.

הלוואי ואמצא את הכוחות והאומץ לספר לכן מה קורה איתי בתקווה שלא יפרו שוב את אמוני וייכנסו לבלוג האישי שלי.

 

אני פגועה, נכון.

אבל אני יוצאת בתחושת תקווה לבאות. אולי אני כן אצליח לצאת מזה.

 

אוהבת אתכן כל כך, מודה על  כל תגובה והודעה שנשלחה. על כל חיזוק תומך ועל כניסה שלכן לחיים האישיים שלי.

ישרא-בלוג, או "רשת הרעב של אנה" , נתנו לי הזדמנויות להכיר כאן בנות מדהימות אחת אחת, להחשף לחיים כואבים וקסומים של רבות, אני מאמינה בכל אחת ואחת מכן. חשה אלכן אהדה וקרבה רבה למרות המרחק הפיסי. כי רגשי זה הכי חשוב.

 

אני מקווה כן לפרסם פוסט נוסף מתישהו ולספר לכן מה קורה,

ואם יהיה לי ממש ממש קשה ללא העדכונים כאן, אהפוך את הלוג לפרטי פשוט ><

 

דרך צלחה לכולכן, אוהבת מרחוק ומחזיקה לכן אצבעות לבריאות איתנה ושמחה אמיתית- כי פשוט מגיע לכן.

וגם לי.

 

אני :)

נכתב על ידי , 11/2/2013 16:11  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוי אלוהים, יום הזוי חלוטין.


המהירות שבה העניינים מתקדמים היא מסחררת.

 

בבוקר היה וויכוח נוראי עם שי. הוא החליט שהוא מעביר עניינים הלאה בכדי לשלוח אותי לטיפול רציני יותר. כעסתי עליו מכל נפשי והתנהגתי בהתאם, התחצפתי בצורה כ"כ בוטה שאני מתביישת בכך.

אח"כ הלכתי לדיאטנית אחרי התלבטויות רבות כ"כ.. ולבסוף, אמרתי את האמת.

האמת היא, שכבר שנכנסתי היא שמה לב שמשהו שונה, ושרזיתי. אז פשוט התחלתי לשפוך.

מה שיצא מזה, הוא שנלחמתי על להשאר במסגרת הטיפולית הזו ולא לרוץ למרכז להפרעות אכילה, כי זה פשוט לא מתאים.

נאלצתי להתחייב שאקח ברצינות את ההזדמנות הנוספת הזו- שללא ספק תהיה האחרונה שתינתן לי.

קיבלתי דפי מאמרים בנושאי אכילה מאוזנת וכו'. היה כתוב שם שמספר קלוריות הממוצע לאישה ליום הוא 2000 קלוריות. נתקפתי פחד.

אני כנראה אתחיל טיפול CBT, שבו אכתוב כל מה שאני אוכלת כולל רגשות ומחשבות ואראה לדיאטנית.

בנוסף, יהיה לי תור לרופאה לבדוק מה קורה בתוך הגוף בגלל המחזור וההקאות דם.

אוי אלוהים, זה פשוט מפחיד.

אה, וגם אין יותר את המשחקים של "לא להשקל" ואני חייבת להגיע פעם בשבוע לא משנה מה.

זהו, הפגישה נגמרה.

הפגישה הבאה הייתה עם אמא:

אוי לי. מסתבר שבית הספר הזמין שוב את ההורים, בעקבות הדיווח של שי להנהלה כנראה.

אמא דואגת. מאוד דואגת. היא כמעט בכתה, ביקשה שאקח אחריות על עצמי. שאתחיל לאכול, אפסיק להקיא.

בית הספר דורש קשר עם אמא באופן תמידי ועם המקום שאני מטופלת בו. אוי.

אמא חזרה עשרות אלפ פעמים שאני לא שמנה, ושאני יפה. סירבתי להאמין, אמהות לא אובייקטיביות במיוחד.

קבענו פגישה עם שי ליום חמישי, הוא הולך לספר לה הכל מכל כל. בלי להסתיר דבר. אני רוצה למות S:.

ובנוסף!! סופסוף משהו כיפי בעניין: אם לא אקיא חודש שלם: אקבל רהיטים חדשים לחדר, מה שרק ארצה!! :))

אני אוהבת את אמא שלי. אני לא יכולה לעשות לה דברים כאלה, אני כל כך אוהבת אותה. גם אם דברים קורים.

 

הכל קרה היום כל כך מהר. יותר מדי דברים קרו ליום אחד.

 

אז.. עדכון (אני חושבת שאתחיל לעשות כזה כל יום):

בוקר: מעדן. (100)

צהריים: ירקות+ כף גבינה 1/2%. (130)

ערב: X.

 

סה"כ: 230 קל'.

 

מממ נחמד, יכולתי פחות.

נכתב על ידי , 10/2/2013 19:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שגרה..


לקום ב6:30 .

להיות מוכנה ב6:40 .

להחליף בגדים עד 7:40 מאות פעמים.

לשבת על המיטה ולבכות על כמה שאני פשוט שמנה,

ושוב לאחר ללימודים.

 

 

אני שוננננאאת את הגגגווףף שליייי !!!!!!!!

נכתב על ידי , 10/2/2013 07:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רוצה להשאר לבד- מרצוני.


הייאוש הזה, שמכרסם בי כל הזמן. נותן בי עוד ביס ועוד ביס, מתעקש לא להשאיר ממני דבר.

הייאוש הזה לא מותיר לי להמשיך להאמין, להמשיך לרצות, לשאוף.

"יהיה בסדר". זה מה שבדר"כ אני אומרת כשאני משתפנת לומר שלא. כשאני מתחמקת ממה שאני יודעת לנכון לעשות.

לא יהיה בסדר. לא יהיה כל עוד אני במצב הזה.

'המצב הזה'. מה זה ה'מצב הזה'? מי גרר אותי לשמה ולא נתן לי לעלות עוד כשיכולתי? אני, רק אני.

אני האשמה היחידה במצב. עליי להפסיק להאשים את ההורים שלי על מה שקרה לפני שנתיים. אני פשוט חייבת להאשים.

אני זאת שהפלתי את עצמי לשמה ואני גם זאתי שמתעקשת להשאר בתחתית האיומה הזאת.

עד מתי? עד המוות ככל הנראה.

הייאוש הזה מתיש אותי. גורם לי לבכות, להשתגע.

אני חושבת שעליי להשאר זמן מה לבד, בלי יותר מדי סביב.

אני צריכה לברוח הרחק מכאן. אבל זה סתם ישגע את ההורים ולא יועיל לי כשאחזור.

אני רוצה להסתגר בחדר לתקופה. כן, אני חושבת שזה מה שאעשה!

אסתגר בחדר למשך זמן. אלך ללמוד, יחזור הביתה ופשוט יינעל בחדר. אצא רק למטרות רחצה ודרישת שלום להורים.

אנתק קשר עם הסביבה למשך זמן מה. אוריד פרופיל. אשקיע יותר בלימודים, זה גם יהיה התירוץ שלי.

מספיק להפיל על כולם את העצבים שלי, את אף אחד זה לא באמת מעניין.

אתחיל כבר מעכשיו.

חוץ מזה, ההשקעה בלימודים תשמש לי לחיזוק התירוץ שאני לא יכולה לעזוב למרכז טיפולי בה"א בגלל הלימודים, כי הרי עד עכשיו זה היה נראה אחרת.

וגם בלי קשר עלי להחזיר את המושכות לידיים S:

 

אוף מחר דיאטנית. אני עוד מתלבטת אם ללכת :/ ירדתי במשקל בשבוע האחרון בצורה כאסחנית, וגם לפי ההבטחה שלי לשי אני מחר אמורה לספר לה את כל האמת הנכונה. לא. אסור לי עוד לעשות זאת.

דבר כן חיובי שקרה, הוא שהפסיכולוג שלי יוצא למילואים ^^ יאיי, לא נתראה לזמן הקרוב.

 

 

נכתב על ידי , 9/2/2013 19:39  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 28




13,215
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyuval ED אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yuval ED ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)