הייאוש הזה, שמכרסם בי כל הזמן. נותן בי עוד ביס ועוד ביס, מתעקש לא להשאיר ממני דבר.
הייאוש הזה לא מותיר לי להמשיך להאמין, להמשיך לרצות, לשאוף.
"יהיה בסדר". זה מה שבדר"כ אני אומרת כשאני משתפנת לומר שלא. כשאני מתחמקת ממה שאני יודעת לנכון לעשות.
לא יהיה בסדר. לא יהיה כל עוד אני במצב הזה.
'המצב הזה'. מה זה ה'מצב הזה'? מי גרר אותי לשמה ולא נתן לי לעלות עוד כשיכולתי? אני, רק אני.
אני האשמה היחידה במצב. עליי להפסיק להאשים את ההורים שלי על מה שקרה לפני שנתיים. אני פשוט חייבת להאשים.
אני זאת שהפלתי את עצמי לשמה ואני גם זאתי שמתעקשת להשאר בתחתית האיומה הזאת.
עד מתי? עד המוות ככל הנראה.
הייאוש הזה מתיש אותי. גורם לי לבכות, להשתגע.
אני חושבת שעליי להשאר זמן מה לבד, בלי יותר מדי סביב.
אני צריכה לברוח הרחק מכאן. אבל זה סתם ישגע את ההורים ולא יועיל לי כשאחזור.
אני רוצה להסתגר בחדר לתקופה. כן, אני חושבת שזה מה שאעשה!
אסתגר בחדר למשך זמן. אלך ללמוד, יחזור הביתה ופשוט יינעל בחדר. אצא רק למטרות רחצה ודרישת שלום להורים.
אנתק קשר עם הסביבה למשך זמן מה. אוריד פרופיל. אשקיע יותר בלימודים, זה גם יהיה התירוץ שלי.
מספיק להפיל על כולם את העצבים שלי, את אף אחד זה לא באמת מעניין.
אתחיל כבר מעכשיו.
חוץ מזה, ההשקעה בלימודים תשמש לי לחיזוק התירוץ שאני לא יכולה לעזוב למרכז טיפולי בה"א בגלל הלימודים, כי הרי עד עכשיו זה היה נראה אחרת.
וגם בלי קשר עלי להחזיר את המושכות לידיים S:
אוף מחר דיאטנית. אני עוד מתלבטת אם ללכת :/ ירדתי במשקל בשבוע האחרון בצורה כאסחנית, וגם לפי ההבטחה שלי לשי אני מחר אמורה לספר לה את כל האמת הנכונה. לא. אסור לי עוד לעשות זאת.
דבר כן חיובי שקרה, הוא שהפסיכולוג שלי יוצא למילואים ^^ יאיי, לא נתראה לזמן הקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
