אז אני והוא הגענו למצב הזה שאנחנו כבר תשעה חודשים ביחד חיים ממש בסרט שזה ימשך לזמן הארוך בנתיים איך שהוא מתנהג ואיך שאני. הגעתי למצב הזה שתשעה חודשים ביחד וההורים שלו לא מרגישים בנוח שאני בבית שלו ובצדק אני לא הרבה שם כי הם לא מרגישים בנוח שאני שם ..האירוניה..
הגעתי למצב הזה -שאני- צריכה אותו לידי כדי שיהיה לי קצת ביטחון
הגעתי למצב הזה שאוהבים אותו יותר ממני
הגעתי למצב הזה שהוא מעדיף את עאלק "חברים" שלו, עלי. בלי להיות רעה או משהו הם לא חברים הם שדה נחשים.
הגעתי למצב הזה שאני מתנהגת אליו כמו אמא שלו כי הוא לא עושה שומדבר לבד
הגעתי למצב הזה שהוא מעדיף משמרות בוקר ואני ערב והוא מעדיף את ה'נוחות' של לעבוד מ8 עד 18 במקום לעבוד איתי מ15וחצי עד 22
הגעתי למצב הזה שהוא מספר לאנשים שאני כועסת עליו ואם חושבים על מה זה שטותי אבל זה ממש לא
הגעתי למצב הזה שהוא הפך מי בנאדם שאהב לישון איתי כל יום כאילו זה MUST עד שזה הפך לMUST הוא כבר יומיים לא ישן איתי כי הוא מעדיף לישון בבית שוב כי שנינו לא ישנים שם כי ההורים שלו לא מתים על העובדה שאני יהיה שם יותר מ3 ימים או לצאת עם החברים (השדה נחשים)
הגעתי למצב הזה שנשארתי בלי חברות ואני מנסה לחדש קשרים בכוח וזה פשוט לא הולך!
הגעתי למצב הזה שאני אשכרה מסתכלת על מישהו שממש רצה אותי ולא רציתי אותו ותכלס זה שאני עכשיו איתו פשוט היה מזל שאמרתי לעצמי 'למה לא?' מאשר לשני ואולי זה היה יכול להיות יותר טוב הוא יותר בוגר גבוה, בלונדיני ואמר תמיד אחרי תקופה של שנה ומשהו שהוא רוצה אותי והפסיק ברגע ששמע שיש לי חבר
הגעתי למצב הזה שאני כותבת בבלוג ..אני כותבת פה כשכואב לי ואין לי עם מי לדבר כי כל אחד רוצה לדבר על עצמו ובתכלס לאף אחד אין דעה נורמאלית שמתאימה לי
הגעתי למצב הזה שאני ממש רוצה פסיכולוג
הגעתי למצב הזה שאני מרגישה שלחיים שלי אין משמעות ואם פעם סלדתי מהצבא היום אני מחכה ל*חיים החדשים* האלו
הגעתי למצב הזה שאני כבר לא יכולה לסלוח לך ולך לא אכפת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
