it’s my life...

היום, בשנייה שראיתי את האוטובוס נעלם בעיקול ברחוב...

התחלתי לרוץ.

עם התיק הכבד שמתנגש בגבי, מרעיד אותי בכל פסיעה.

הגעתי אל המדשאה. היא לא החלישה את העוצמה בה רגלי הזדעזעה בכל שנייה, את הגב הנחבט באותו קצב אחיד.

האוזניות נתחבו אל תוך האוזניים,  מפעילות את המנגנון ששחרר את הדמעות.

עליהן הייתה לי שליטה.

לא נתתי להן לצאת החוצה, למרות שהן טשטשו לי את הראייה, והפכו את הכל לבליל של ירוק חום וכחול.

על היד שלי... אני לא חושבת שהייתה לי שליטה.

בלי לשים לב, פשוט מצאתי אותה מזיזה הצידה את הצמידים.

ואז, בזווית העין, ראיתי פרפר לבן.

טהור כל כך. לא בוהק מדי.

פרפר קטן עדין.

מעופף.

לאן שתוביל אותו הרוח.

מצמצתי פעם אחת. פעמיים.

כבר לא היה אכפת לי מהדמעות.

הפרפר הזה... החזיר לי הכל. בבת אחת.

הוא גירש את כל הדברים השליליים.

השאיר רק את הסיבה לחיוכים בכל היומיים האחרונים.

היד פשוט נסוגה מעצמה.

החיוך שוב התפשוט על פניי.

מדהים מה שפרפר תועה יכול לעשות.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אמיתי, פלוסמינוס.

פחות פריקתי, יותר כתיבתי.

מעניין איך שכל אותם ערסים מהווים לי איכשו למקור השראה שכזה. XD