סתם לא,לשם שינוי מתחשק לי לכתוב פוסט רציני.
לפני כמה דקות היו פה שתי אחיות של אמא שלי והן זרקו כל מיני הערות מטופשות על היותי "שמנה",כמו אם היית עושה ניתוח קיצור קיבה זה היה משנה לך את החיים.אז החלטתי לשתף בסיפור חיי עם שומנים.
מאז שהייתי קטנה הייתי מלאה,מהילדות האלה עם הלחיים הכי שמנות שכולם צובתים ואומרים יואו איזה מתוקה,ממש לאכול אותך!אבל ברגע שאת מתבגרת זה כבר לא כלכך מתוק בעיני אף אחד.
מפה לשם עברתי לגור בפנימיות מה שבהחלט שינה את התזונה שלי לדבר הכי שמן שיש-כי מה שבישלו שם זה שמן עם אוכל.
אני זוכרת את הדיאטה הראשונה שלי- הייתי בת 8.כן,8.לקחו אותי בכח לדיאטנית(בזכות מי אם לא הדודות הקסומות שלי)ואני זוכרת שהיינו בפנימיה ואמא באה לבקר אותי וביקשתי גלידה,אבל היא לא הסכימה כי אני בדיאטה.
הדיאטות הבאות היו דיאטות בזק שדודה שלי הייתה עושה לי בחופש הגדול שהייתי אצלה חודש חופש מהפנימיה,היא הייתה מכינה לי את הארוחות הכי דלות שומן שהיא הייתה יכולה להכין ומכריחה אותי לצאת איתה להליכה כל יום.בתור ילדה בת 10 זה הדבר האחרון שמעניין אותך.
כבר אז שנאתי את עצמי.שנאתי את עצמי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אחרכך באו שומרי משקל,כיתה ו'.זה הפליא את כולם שביקשתי ללכת אבל בסך הכל ניסיתי להוריד את הדודות מהגב.
נעשה קפיצה של 3 שנים,בכיתה ט התוודעתי למושג הפרעות אכילה.גיליתי שאני יכולה לאכול כף אוכל ביום לשתות המון מים לעשות הליכות רצחניות(והייתי עושה אותן יחפה בשביל להכאיב לעצמי)לרדת 5 קילו בשבוע ולא רק שאף אחד לא חושב שזה לא בריא אלא שכולם מחמיאים לי,איזה יופי.
בזכות זה שהכרתי כמה בנות מדהימות בפורום הפרעות אכילה התחלתי להבין שזו לא הדרך,שאני בכלל לא אוהבת רזון ושאני בטוח לא רוצה להרוס את הגוף שלי.
הגענו לכיתה י'-הדיאטה האחרונה שלי.
דיאטת אתקינס הקסומה,21 קילו בחצי שנה.לא יכולה לומר שלא הייתי מרוצה מעצמי,הסיבה שהתחלתי את הדיאטה הזו היא כי פחדתי להגיע ל100 קילו והייתי מאוד קרובה לשם.אני לא מתחרטת עליה וגם באיזה שהוא מקום היא הביאה אותי לנקודת השבירה,להבנה הזו שזה לא שווה כלום אם אני עדיין לא אוהבת את עצמי ואת הגוף שלי.
לפני חודש הלכתי לבקר את דודה שלי,אחרי שלא ראיתי אותה כמה חודשים.לבשתי חצאית די צמודה בגזרה גבוהה גרביון רשת גופיה..האופנה הרגילה של כל הבחורות הרזות.הדבר הראשון שהיא אמרה לי הוא "החצאית הזו לא צמודה לך מדי?"
אמרתי לה שלא,ככה זה אמור להיות.אחרי שהבת שלה הלכה התפתח דיון בינינו היא אמרה לי שאני צריכה להתלבש בבגדים שמתאימים לי(שקי יוטה מבחינתה יותר הולמים בחורה שמנה כמוני)ושאם אני ארזה יהיה לי טוב והחברה תקבל אותי יותר..השיא היה שהיא אמרה לי מה אנשים ברחוב לא לועגים לך?וזה באמת מה שהכי עצוב,אנשים ברחוב באמת לועגים לי.הסברתי לה,בלי להשבר מולה(למרות שהייתי ממש על סף בכי)שהחברה רואה הרבה יותר בן אדם ששלם עם עצמו ואני יכולה להרזות ולהיות כמו כולן אבל אני אשנא את עצמי והרבה יותר חשוב שאני אוהבת את עצמי כמו שאני.כשיצאתי ממנה פרצתי בבכי.
אני בחורה במשקל שלי הוא נראה לגמרי נורמלי,אני מלאה.רוב האנשים ברחוב חושבים שאני שמנה.
אם אני לובשת חצאית קצרה אנשים מסתכלים עלי במבט של מה חשבת לעצמך,אני בחורה שדי אוהבת שופינג אבל לצערי כל ניסיון שלי לעשות קניות בחנויות רגילות נגמר הרבה פעמים בתסכול ולפעמים גם בבכי.
כל ביקור אצל הרופאה שלי מסתכם בבדיקות דם בנסיון לשלוח אותי לדיאטנית,כמובן שאני מחליפה רופאים כל הזמן בדיוק מהסיבה הזו אבל לצערי ממש נדיר למצוא רופא או רופאת משפחה שלא יסתכלו דבר ראשון על המשקל שלך.
בעצם,הייתי מאוד רוצה שיום אחד זה ישתנה.שאני אפסיק לפחד ללכת לרופאה שלי בכדי שלא תדחף לי דיאטנית,או לכל בדיקה שדורשת הכנסת מחטים לורידים השקועים שלי כי הדבר הראשון שהבודק אומר זה אולי תרזי.שאוכל לעשות קניות בכל חנות שאני רק רוצה לא רק בחול אלא גם בסתם חנות ליד הבית,שאם אני אוכלת גלידה ברחוב לא יבוא אלי גבר מבוגר ויגיד לי אולי לא כדאי שתאכלי את זה.
בנתיים,הייתי רוצה שאנשים יבינו
אני מלאה או שמנה איך שלא תקראו לזה-אני אוהבת את הגוף שלי את הסטייל שלי ואת הבגדים שלי
אני אוהבת להיות שונה
אני אוהבת לא לתת לחברה להכתיב לי מוסכמות
ובא לי שאנשים יתחילו להבין שאידאל היופי הוא שקר גס.
ובעיקר שיתחילו להתעסק בחיים של עצמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
