חשבתי שהבנתי איך לעשות את הרשימות האלה בצד והתלהבתי ואז זה לא עבד.. מאכזב
בכל מקרה.. לנושא שלשמו התכנסנו כאן היום :
דיברתי עם ידיד שלי אתמול בטלפון, שיחה רגילה והכל, לא משהו מיוחד. מפה לשם השיחה התגלגלה לדימוי גוף.. שלי... דיברנו על הנורמה של הגוף, הנורמה של החברה. הוא שאל אותי עם מה אני לא שלמה בגוף שלי, עניתי לו. הוא אמר שלפי דעתו גם הגוף וגם הפנים יפות, והוא באמת אמר שאני רזה...
'חח רזה' חשבתי לעצמי בראש 'אני לא רזה, אני יודעת שלא'.
הוא אמר שכן.
לא רציתי להיכנס לזה יותר מידי.
זה לא פעם ראשונה שאומרים לי שאני רזה, אני לא אשקר ויגיד שאף פעם לא אמרו לי את זה... אבל איך זה הגיוני?
יש לי עיניים, אני רואה במראה שלא. וגם המשקל שעלה לא משקר, וגם לא המכנסיים שפעם התאימו לי ועכשיו לוחצים ברמות...
אבל מה, כולם כן משקרים?
יכול להיות שהאנשים היחידים שאומרים לי את האמת זה כמה ערסים שצעקו לי איזה פעם או פעמיים שאני שמנה?
התחלתי לחשוב, התחלתי לחשוב איך זה שאומרים לי שאני רזה, איך זה שהוא אמר את כל הדברים האלה בטלפון, ואני עדיין לא מרוצה מהגוף שלי?
אני לא חושב שאני שמנה או משהו, אבל הייתי מאוד רוצה להוריד קצת...
ולא הבנתי, איך זה הגיוני? איך זה הגיוני שהוא אומר שאני רזה אבל אני לא חושבת ככה?
התחלתי לחשוב, אולי אני דווקא כן רזה, אולי הוא צודק? במחשבה הזאת הלכתי לישון.
שקמתי בבוקר ונכנסתי למקלחת, הסתכלתי במראה ושוב הבנתי, או יותר נכון להגיד נזכרתי, שהוא לא צודק, שאף אחד מהם לא צודק... אני צריכה לרזות, להוריד קצת מהרגליים, קצת מהתחת וקצת ומהבטן, וזהו.
אז המחשבה שאולי הוא צודק ואני טועה ירדה לי מהראש, אבל עדיין המשכתי לחשוב... ושוב, איך זה הגיוני?
הוא שיקר לי? הוא אמר שהוא לא משקר? וחברות שלי משקרות לי? אני צריכה להחליט למי להאמין, לי או להם...
בסופו של דבר מכל החשיבה הזאת הבנתי דבר אחד- שמנה שמנה או רזה רזה, אסור לי להתעסק בזה יותר!
עברתי הרבה בגלל התחושות האלה:
- שנאתי את איך שאני נראת שזה הכי גרוע
- היססתי אם לאכול או לא
- ויתרתי לעצמי קצת על לאכול
- ומשהו נוראי, ניסיתי במשך תקופה מסוימת (בלי הצלחה) להקיא אחרי חלק מהארוחות
4 דברים מזעזעים. שאני בעצמי מתביישת שאני עושה אותם.
אז מכל זה החלטתי החלטה אחת, אני אנסה להפסיק לחשוב על זה, כי זה עושה לי רק רע...
אני לא יכולה להבטיח שאני יצליח, אבל אני יכולה להבטיח לעצמי שאני אנסה...
כי נמאס לי לייסר את עצמי מול המראה, נמאס לי לשנוא את עצמי, נמאס לי לבכות, נמאס לי ליחל להורדה של עוד קילו, נמאס לי מכל השטויות האלה!
ולכל האנשים (בנות ובנים כאחד) שלא אוהבים את עצמם, לא שלמים עם עצמם- תדברו עם מישהו! זה יעזור לכם, זה כל כך יעזור לכם! אם אין לכם עם מי לדבר אני פה, אני תמיד פה.. רואים את התיבת מסרים בצד? תכתבו לי משהו, אני מבטיחה שאני יענה, אני יביא לכם את האימייל שלי או משהו ונדבר... אל תישארו בזה לבד, כי יותר מהכל מה שעוזר זה אנשים שאוהבים אתכם♥
ובנימה זאת אני גם רוצה להגיד תודה לשני חברים טובים שגרמו לי להבין שזה חרא ושאני צריכה להפסיק... הם לא יקראו את זה עכשיו כי הם לא יודעים שזאת אני בכלל או מכירים את הבלוג, אבל התודה אליהם תגיע. (:
ובלי קשר, בתקופה האחרונה הייתה לי חרא תקופה, כעסים בכי בדידות הכל, ואני ממש מרגישה שעכשיו אני מתחילה לעלות למעלה(:
אז זהו אני מבטיחה לעצמי שאני אנסה, ואם גם אתם מרגישים ככה, תבטיחו לי שגם אתם תנסו...
-שלכם, אפרודיטה