יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

דניאל אהבה לצלם. להנציח רגע בזמן. להביט בתמונות שנים אחר כך ולזכור במדיוק מה הרגשת כשהבטת בעדשה הזאת. בין גיל 14 ל-15 קנו לה מצלמה מקצועית. היא לא באמת הייתה מקצועית, וגם בכלל לא היה לה זיכרון, אבל מי שלא מבין במצלמות, ורואה אחת שנראת מקצועית, חושב שהיא כזאת, אז דניאל אמרה שככה זה וזהו. הבעיה בצלמה היה הזיכרון שלה. כל שבוע דניאל הייתה עוברת על התמונות ומוחקת את האלו שהיא לא אהבה את איך שהיא הרגישה כשצולמו. ופוף! כאילו נעלמו הרגשות. נעלם הרגע.  ברגע שאתה תולה את כל הזיכרון שלך במשהו אחר, הוא פשוט נחלש מעצמו. אולי בפינה השמאלית האחורית של המוח שלה היה זיכרון לרגש כלשהו, אבל מעולם לא תהיה לה לזה תזכורת ממשית. 

היא אף פעם לא הבינה למה ההורים שלה קראו לה דניאל. באותה מידה הם יכלו לקרוא לה יוסי מצדה. אם היו נותנים לה לבחור שם, היא הייתה נותנת לה שם כמו מאיה, עלמה או נעמה. שמות של בנות. כאילו שה-ה' הזאת בסוף השם עושה את ההבדל. אבל אף אחד לא נתן לה לבחור אז. חוץ מזה, אם היו נותנים לה , היא הייתה בטח אומרת "גגהה" או הברה סתמית אחרת, כי זה מה שתינוקות אומרים, והיא הייתה תינוקת. בכל אופן היא פשוט התעקשה שכולם יקראו לה דני, כי אז היו אנשים שלא הכירו אותה, שמעו את זה, וקראו לה דנה, ודנה זה כבר שם של בת.

דניאל הייה נוראית עם ילדים. שלא תבינו לא נכון, היא אהבה אותם מאד מאד, אבל מעולם לא הצליחה לתקשר איתם. הפרט הכי שולי יכל להפוף אותם מאושרים, ובאותה מידה להרוס להם את היום. הם מצאו את הקסם בכל דבר, והיא, שכבר לא יכלה למצוא  קסם באף אחד ובשום מקום, לא יכלה לשבור את מחסום המציאות ביניהם. אז בזמן שרוב הנערות בגילה הרוויחו את כסף הקניונים שלהן בבייביסיטר, היא הרוויחה אותו כמלצרית בשכר מינימום, אבל זה בסדר, גם ככה היא אף פעם לא בילתה בקניון.

ערב אחד, כשמלצרה בפאב "חצי בחצות", אישה צעירה, גדולה ממנה בשלוש-ארבע שנים לכל היותר, נכנסה לפאב, והחזיקה בידה עוד יד, פיצפונת. שתי ברביות מקסימות. הן היו כל כך מתוקות יחד, נראו אחיות בהפרש גילאים גדול מדי. זאת אומרת, האישה הייתה בת 20 מינימום, והילדה גג חמש, לפי ההערכה המפוקפקת של דניאל. "שבי כאן, טוב?" שאלה הבלונדינית הגדולה את הקטנטונת, והבובה המתוקה הנהנה, והתיישבה על ספה קטנה שבצד. הבחורה הלכה לרחבת הריקודים, ותוך פחות מדקה רקדו אליה צמוד צמוד שני בחורים, אחד מכל צד. לפתע קמה הפעוטה מן הכורסא שלה ורצה לאמצע רחבת הריקודים. היא נאחצה ברגלה של האישה ולא הרפתה. כל הבחורים שהיו סביבה הלכו. הם חיפשו מישהי לזיין, לא מישהי לשמרטף איתה. הצעירה, מפנים כועסות ועצובות, ובעיקר מאוכזבות, הרימה את הילדה הקטנה על הידים, ולקחה אותה לשבת ליד שולחן. שתיהן התישבו ודניאל ניגשה לתת להן את התפריט. 

"אממ... לא." אמרה הצעירה. "אני רק רוצה איזה משקה..." היא אמרה לדניאל. "את בטוחה? ומה עם משהו לילדה?". "אה... נכון... את יודעת מה, פשוט תני לה איזה עוגת שוקולד, אני בטוחה שיש לכם משהו כזה בתפריט..." היא אמרה, מנפנפת בידה, בוחנת את החתיך שקורץ לה מהצד השני . "טוב, בירה ופרוסת עוגה?" "כן, תודה..." היא אמרה, ודניאל הלכה לדרכה. הילדה הייתה עול על האישה הזאת, זה לא היה יכול להיות יותר ברור. מה שלא היה ברור זה מדוע ולמה היא הביאה אותה איתה לפאב? כי כפי שהבינה דניאל כשראתה את החתיך ההוא הולך מהשולחן במבט מבולבל והכי-לא-נמשך שיש, ואת הפרצוץ העצוב של האישה, הילדה הזו לא הייתה בדיוק מגנט בחורים. היא הגישה לצעירה את הבירה שלה, "העוגה שלכן תגיע עוד מעט." אמרה ועמדה לברוח משם מהר ככל יכולה, היא הרגישה לא בנוח ליד הילדה הזאת. "רגע... רגע!"קראה לה האישה שוב, שניה לפני שהסתלקה משם. היא סימנה לה לקרב את ראשה. "את יכולה אולי לשמור עליה? רק לכמה דקות, ממש טיפה" אמרה, "ואני אשלם לך כמה שתרצי!". "אהההההה..." דניאל נשארה ללא מילים. מצד אחד, היא הייתה צריכה את הכסף, מצד שני... "אז כן? תודה רבה!" אמרה הצעירה. "לכי עם הנערה הנחמדה הזו" אמרה לילדה. "היא האחיינית שלך?" שאלה אותה דניאל. "אמ. אה, כן." ענתה לה הצעירה והביטה לתקרה. "טוב, ביי!" היא אמרה לפעוטה הקטנה ופנתה לכיוון הרחבה." "אמא!" צעקה אליה הילדה. הבחורה השפילה את מבטה לרצפה. היא הייתה הריון בתיכון, הבינה דניאל. ואמא התביישה בה כמו בחצ'קון. האמא חיבקה את בתה ושאלה "איך הסכמנו שאת קוראת לי?" "נועה." ענתה לה בתה הקטנה. "יופי, ביי" אמרה והלכה לרקוד.

דניאל לקחה את הילדה והושיבה אותה על אחד הכיסאות הגבוהים ליד הבר. היא הגישה לה את עוגת השוקולד החמה שלה, שבדיוק יצאה מהמטבח. והילדה החלה לאכול, תוך כדי שהשוקולד צובע לה את הפרצוף מחדש. "איך קוראים לך?" שאלה אותה דניאל. היא לא ידעה איך לדבר עם ילדים. "סינדרלה." ענתה הילדה, הכי רציני שיש, אבל דניאל לא ידעה איך לתפקד עם שטויות של תינוקות. "ומה השם האמיתי שלך?" שאלה אותה שוב. "רון," אמרה הילדה ותקעה בפיה כפית עמוסה בעוגה. "למרות שזה בכלל שם של בן." אמרה בפה מלא בשוקולד. "הייתי רוצה שם יפה כמו של אמא, או של נסיכה אמיתית, כמו בלה או שלגייה או.... או היפיפיה הנרדמת. אבל רון זה שם של בן." הוסיפה, והכניסה לפיה עוד חופן עוגה. "לפעמים אני חושבת שיש אולי ילדות שפשוט לא אמורו להיות נסיכות. נגיד כאלה שקוראים להן רון..." היא המשיכה לדבר. "מה, וכל הבנות עם השמות של הבנות הן נסיכות?" שאלה אותה דניאל. "לא, כי חלקן עשו טעות, כמו אמא." "איזה טעות עשתה אמא?" שאלה אותה שוב דניאל. "אני." ענתה הפעוטה המעניינת וחזרה להתעסק בעוגה הקטנה שלה. לאחר רגע שאלה אותה הילדה "איזה טעות את עשית?" דניאל המבולבלת לא הבינה. "סליחה?" שאלה את הילדה. "את נראת לי כמו מישהי שיכלה להיות נסיכה..." ענתה לה הילדה, ודניאל יכלה להשבע שהיא הרגישה את הקסם מעקצץ לה בקצות הבהונות שברגליים. זה היה רגע ששווה היה להנציח. השיחה המוזרה הזאת, עם הילדה החכמה הזאת, הייתה ראויה לתמונה. דניאל שלפה את המצלמה שלה מהתיק שלה בקרבת מקום, וצילמה את הילדה הקטנה עם עוגת השוקולד מרוחה לה על כל הפנים. זה היה רגע אחד ומיוחד, שאפילו דניאל יכלה לראות שהוא מלא בקסם.

הצעירה שילמה והלכה מאוחר יותר באותו ערב, אבל למרות הרגע ההוא של הקסם, כלום בכלל לא השתנה. דניאל עדיין לא הייתה נסיכה, או טובה עם ילדים. נערות עדיין נכנסו להריון, לפעמים אפילו בגיל 15, והבנות עדיין גדלו עם ההרגשה שהן טעות. מלצריות עדיין הסתפקו בשכר מינימום, ואמהות עדיין נזקקו ליותר מבקבוק אחד של בירה כדי לשכוח. מחירי המשקאות עלו, ונשים שאין להן כסף לביביסיטר אמיתית, כבר לא יצאו לברים. "חצי בחצות" התחילו להפסיד, על אותו גל התחילו לפטר מלצריות צעירות. להרבה אנשים כבר לא היה כסף לשכר דירה, אז הם עברו לגור עם ההורים שלהם, לא משנה באיזה שמות לא טובים הם קראו להם. בחורות שפספסו את ההזדמנות להיות נסיכות, עדיין הלכו לפאבים, בשביל ששני בחורים ירקדו איתן צמוד צמוד. יותר ויותר אנשים התחילו למכור חפצים באינטרנט, ו"יד2" התמלאה במודעות של מכירת מצלמות יקרות ורציניות.

אבל המצלמה של דניאל לא הייתה רצינית. אפילו לא מקצועית, אז היא שמרה אותה. ושבוע אחר כך, שהיא הייתה שוב צריכה לבחור תמונות למחוק, היא ראתה את התמונה ההיא, מלאת הקסם, אבל היא בכלל לא הרגישה קסם. היא נזכרה בכל הדברים הללו, ואיך אין בכלל קסם בעולם הזה, סתם משהו שהמציאו בנות עם שמות יפים כדי להרגיש שלפחות הייתה להן הזדמנות להיות נסיכות. זה היה שקר שאנשים סיפרו לעצמם. אז כשהיא הגיעה לתמונה ההיא, היא הוצפה בכל זה, ובלי לחקות עוד רגע נוסף, היא מחקה אותה. ופוף! נעלמו כל הרגשות. רק בפינה השמאלית האחורית של המוח של דניאל, עדיין יש נסיכות.

היא חשבה שהיא עזבה אותו. שאם היא ברחה איתה, הוא לא יתפוס אותן לעולם.

היא כבר הייתה איתו, והיה לה איתו רק רע.

אז היא רצתה שהן יעזבו. יברחו. ידהרו לאן שהרוח תקח אותן.

הוא הי הדברים הרעים שקרו לה, היא ידעה זאת.

הכל באשמתו, הוא עשה את הכל.

היא הגיעה לשפלים חדשים בגללו, חייה השתנו לעולם.

לטובה? לרעה? זאת היא לעולם לא תדע.

אבל היא ברחה.

כי היה לה קשה אז, והיא ידעה שיהיה לה קשה אם זה יקרה שוב.

אז היא ברחה, ולקחה אותה איתה, ויחד הן דהרו הרחק, למקום בו הוא לעולם לא יגע בהן.

ביערות עצומים, על הרים מושלגים, בשממות לוהטות, על שפת הים.

הן היו שלמות. אינסופיות. לא היה אפשר לגעת בהן.

כשהיא הייתה על גבה, הן יכלו לא לעצור לעולם.

היא חשבה שזה נגמר, הן ידהרו לעד, הרחק ממנו...

אבל היא טעתה.

כי בסופו של דבר, השקיעה תמיד מגיעה,

ואיתה, החושך.

והחושך זה רע אליה.

הוא גרם לה לעשות בלי מחשבה דברים שלא חשבה שתעשה לעצמה לעולם,

הוא גרם לה לפגוע,

הוא עשה לה רק רע, החושך,

והיא לעולם לא תוכל להשיב מלחמה.

וכשהשמש שוב מתחילה לנוע מערבה,

והשמיים וורודים,

והים כתום,

ובמזרח כבר הכל שחור,

זה אומר שהוא קרוב מאד.

והיא יודעת שהן לא יוכלו להלחם בו, אז הן ממשיכות לנוע,

עד האור האחרון.

ואף על פי שהיא לא אומרת את זה,

שתיהן יודעות.

הן חוזרות אל החושך.