לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.


לפעמים אני ככה ולפעמים ככה, אבל כשאני לא ככה או ככה, לפעמים אני מצליחה לכתוב משהו טוב. לפעמים.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2013

מצב המדינה הולך לעזאזל


מצב המדינה הולך לעזאזל
גוף השלטון בעם מזלזל
בשנה של בחירות לא שוכח להלל
את עצמו, ואת כל מה שהוא עולל.
ונשבר כבר הזין, אפילו למוהל!
אבל מה אכפת למוהל?
הוא צוהל!
עם קצת אמונה באל,
הקלות מס הוא מקבל.
במחאות צדק חברתי, האזרח הפשוט משתולל,
ובזמן שביבי משתין עליו בקשת, הוא מקלל,
איך היום עם הערק, אפילו בברים אי אפשר להתהולל!
ובינו לבין עצמו מתאמלל,
וממלמל,
"רציתי גזע על הכתף,
קיבלתי בתחת מקל..."
אז אל תשב ותשתוק, לעזאזל!
צא לרחוב, אל תשב על הגדר בצל!
איך אפשר לשבת כשהשלטון בעם מתעלל?
איך אפשר לדאוג  למשפחה, כשמישהו את קיצבאות הילדים מבטל?
ואם את כל רכושך, הבנק עיקל,
ושום דבר כבר לא מקל,
בפעמון הדלת, אל תצלצל,
כי אחי, אין לך בית, מה אתה מבלבל?
ואני לא בבית, אני יושבת מעל המעיין, על התל,
מקווה שכשאגדל,
המצב יהיה כבר פחות מאמלל,
ומאכפתיות המדינה לא אצטרך להיגעל,
ואם יש אל,
תעשה שכשאהיה גדולה,
המצב יהיה טוב יותר,
לעזאזל!
נכתב על ידי , 21/7/2013 16:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרחים מפלסטיק.


על השידה של אורן תמיד היו מונחים פרחים. פרחים לבנים כאלו, עם תחתית בצבע צהוב דהוי , ועלי כותרת ארוכים בצבע ירוק כהה. הוא אף פעם לא היה צריך להחליף להם מים, כי הם היו מפלסטיק, אבל הוא עדיין אהב שהם היו שם, למרות שהם היו מזוייפים. בגלל שהם לא היו אמיתיים, הוא שם אותם בתוך קערה שקופה גדולה כזאת, מלאה בכדורי סיליקון. פעם היו בקערה הזאת דגים, אבל כבר לא. בדגים צריך לטפל, כמו בפרחים אמיתיים, ואצל אורן, מה שצריך לטפל בו - מת בסוף. זה למה היו לו פרחים מפלסטיק.




אורן לא יצא להרבה דייטים. רק פעם בכמה זמן, כדי שאמא לא תכעס. בנות חשבו שהכוונות שלו רציניות, כי כבר יחסית בהתחלה, הוא הכיר להן את ההורים שלו. למרות שזה היה הצגה כדי שאמא תרד לו מהגב, תמיד היא הייתה שואלת "ומה עם זאתי? שהבאת אז?". לפעמים היא הייתה אומרת את זה מול הבחורות. הבחורות האלה כבר לא באו לדייט שלישי. אורן חיפש את האחת. זאת שתדע להתמודד עם השיגעון השקט שלו. הזה של הבדידות, ובוא בזמן תגרום לו לא להיות בודד יותר. היה קשה למצוא כאלה, כי בחורות בגילו חיפשו מישהו חי. מישהו מדהים, שיגרום להן להינות מהחיים. לא מישהו שמביא פעם בחודש בחורה לבית של ההורים. זה היה כמו משחק מחבואים, שכולם שכחו שגם אורן משחק בו, ואף אחד לא מחפש אותו. והוא ימשיך להתחבא, גם אחרי שהמשחק יגמר.




פעם אורן פגש אחת. היא הייתה שחקנית, וקראו לה אביה. הוא לא אהב את השם שלה, וגם היא לא, אז כבר היה להם משהו במשותף. הוא לא לקח אותה לבית של ההורים בדייט השני, כי הוא רצה שזה ימשך. היא הייתה מתוקה, ונחמדה. היא אהבה את הבדידות שלו, כמו שהוא אהב אותה. הוא לקח אתה למסעדות פשוטות ולפארקים. אף פעם לא השקיע בה יותר מדי. והיא אהבה את זה. היא אהבה את התדמית שלו. את המתבודד המיוסר, שמחפש אהבה ולא מוצא. כמו סיפור אגדה. והיא, בתור שחקנית, תמיד חיפשה דרך להיות הכי קרובה לשחקן הראשי. היא אהבה בו כמעט הכל. כמעט. היא לא אהבה את הפרחים מפלסטיק.




"זה לא אמיתי אם זה מפלסטיק" היא הייתה אומרת לו. "כמו ציצים" הוא היה עונה לה, והיא הייתה שותקת, כי אמנים מיוסרים לא מספרים בדיחות. היא זרקה את הפרחים מפלסטיק לפח, ואת כל כדורי הסיליקון גם, ואחרי שזה קרה, הוא החליט שהוא יגרום לזה לעבוד, כי אם הפרחים הישנים שלו כבר בפח, הוא לא יכול להחזיר אותם, אז עדיף לו כבר לגדל איתה פרחים אמיתיים. הם הלכו וקנו בסופר איזה זר פרחים חדש, אמיתי. היה להם ריח של צמחים, "למרות שהם לא טריים" הוא אמר לה. "שום דבר שאתה יכול לקנות בכסף הוא לא טרי באמת." אמר והיא הדביקה לו נשיקה, כי משפטים חסרי פשר כאלה,  הם הדברים שהיא רצתה לשמוע. היא רצתה את הכאב והבדידות שלו, אבל היא גם רצתה את התרומה שלו למערכת היחסים. הם כבר עשו את זה רשמי, אבל היא הרגישה שהוא לא אמיתי עם זה. "למה שלא תיקח אותי לפגוש את ההורים שלך?" היא שאלה אותו, והוא סירב. הוא לא רצה שזה יגמר.




בסוף היא עזבה אותו. הלכה לשחק במשחק שבו משחקים כולם. הוא לא היה מה שהיא חיפשה, בסופו של דבר. "זה לא אתה, זאת אני" היא אמרה לו, ועוד בולשיט של פרידות, ארזה במזוודה את מעט הדברים שהיו לה שם. כמה חולצות, כמה דיסקים, תחתונים ומברשת שיניים. היא סגרה אחריה את הדלת ולא נכנסה דרכה שוב. עברו כמה שבועות. הפסיכולוג של אורן רצה לדבר איתו על הרצון שלו להשביע את רצונה של אימו, אבל אורן רק רצה לשתוק. הכאב מאביה עדיין היה טרי, כי אי אפשר לקנות כאב בכסף. הוא חזר הביתה אחרי הפגישה עם הפסיכולוג, זרק את הפלאפון על השידה ונשכב על המיטה.




אביה חשבה שהיא רוצה שהוא לא ישקיע, אבל בפנים היא רצתה מישהו שידאג לה, ואורן לא יכל לעשות את זה. מערכת היחסים הזאת הייתה בעיתית, והיה צריך לטפל בה, במחשבה לאחור. אבל ככה זה אצל אורן, כל דבר שצריך לטפל בו - בסוף מת. אז בסוף הוא נשאר לבד, שוב עם הבדידות שלו. "חבל שאביה לא רואה אותי עכשיו" גיחך לעצמו. "היא הייתה מתה על היסורים האלה..." אבל כשהבין מה הוא עושה, הפסיק. אביה לא אהבה כשהוא סיפר בדיחות. הרינגטון המעצבן שלו התחיל להתנגן, אבל לא היה לא כח לקום. אחרי חצי דקה זה הפסיק אז הוא קם אל השידה, לראות מי כבר יכול לחפש אותו. "שיחה שלא נענתה מ: אמא" היה כתוב על המסך, אז הוא פשוט זרק את הפלאפון חזרה על השידה, לא היה לו כח אליה, אין לו בחורה להביא הביתה. הפלאפון התנגש בזכוכית והשמיע קול צורם. הוא הרים את עיניו בשביל לראות את מקור הצליל. זה היה קערת הדגים, ובתוכה הפרחים, שקנה עם אביה.  המים שלהם נגמרו. אף אחד לא החליף להם מים כבר מספר שבועות, מאז שאביה עזבה. הם נראו מתים. "בת זונה..." הוא חשב. בסוף השאירה אותו לטפל בפרחים. עדיף היה כבר להשאר עם הפרחים מפלסטיק.


נכתב על ידי , 15/7/2013 11:53  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קסם, שמות, שוקולד ומצלמות


דניאל אהבה לצלם. להנציח רגע בזמן. להביט בתמונות שנים אחר כך ולזכור במדיוק מה הרגשת כשהבטת בעדשה הזאת. בין גיל 14 ל-15 קנו לה מצלמה מקצועית. היא לא באמת הייתה מקצועית, וגם בכלל לא היה לה זיכרון, אבל מי שלא מבין במצלמות, ורואה אחת שנראת מקצועית, חושב שהיא כזאת, אז דניאל אמרה שככה זה וזהו. הבעיה בצלמה היה הזיכרון שלה. כל שבוע דניאל הייתה עוברת על התמונות ומוחקת את האלו שהיא לא אהבה את איך שהיא הרגישה כשצולמו. ופוף! כאילו נעלמו הרגשות. נעלם הרגע.  ברגע שאתה תולה את כל הזיכרון שלך במשהו אחר, הוא פשוט נחלש מעצמו. אולי בפינה השמאלית האחורית של המוח שלה היה זיכרון לרגש כלשהו, אבל מעולם לא תהיה לה לזה תזכורת ממשית. 

 

היא אף פעם לא הבינה למה ההורים שלה קראו לה דניאל. באותה מידה הם יכלו לקרוא לה יוסי מצדה. אם היו נותנים לה לבחור שם, היא הייתה נותנת לה שם כמו מאיה, עלמה או נעמה. שמות של בנות. כאילו שה-ה' הזאת בסוף השם עושה את ההבדל. אבל אף אחד לא נתן לה לבחור אז. חוץ מזה, אם היו נותנים לה , היא הייתה בטח אומרת "גגהה" או הברה סתמית אחרת, כי זה מה שתינוקות אומרים, והיא הייתה תינוקת. בכל אופן היא פשוט התעקשה שכולם יקראו לה דני, כי אז היו אנשים שלא הכירו אותה, שמעו את זה, וקראו לה דנה, ודנה זה כבר שם של בת.

 

דניאל הייה נוראית עם ילדים. שלא תבינו לא נכון, היא אהבה אותם מאד מאד, אבל מעולם לא הצליחה לתקשר איתם. הפרט הכי שולי יכל להפוף אותם מאושרים, ובאותה מידה להרוס להם את היום. הם מצאו את הקסם בכל דבר, והיא, שכבר לא יכלה למצוא  קסם באף אחד ובשום מקום, לא יכלה לשבור את מחסום המציאות ביניהם. אז בזמן שרוב הנערות בגילה הרוויחו את כסף הקניונים שלהן בבייביסיטר, היא הרוויחה אותו כמלצרית בשכר מינימום, אבל זה בסדר, גם ככה היא אף פעם לא בילתה בקניון.

 

ערב אחד, כשמלצרה בפאב "חצי בחצות", אישה צעירה, גדולה ממנה בשלוש-ארבע שנים לכל היותר, נכנסה לפאב, והחזיקה בידה עוד יד, פיצפונת. שתי ברביות מקסימות. הן היו כל כך מתוקות יחד, נראו אחיות בהפרש גילאים גדול מדי. זאת אומרת, האישה הייתה בת 20 מינימום, והילדה גג חמש, לפי ההערכה המפוקפקת של דניאל. "שבי כאן, טוב?" שאלה הבלונדינית הגדולה את הקטנטונת, והבובה המתוקה הנהנה, והתיישבה על ספה קטנה שבצד. הבחורה הלכה לרחבת הריקודים, ותוך פחות מדקה רקדו אליה צמוד צמוד שני בחורים, אחד מכל צד. לפתע קמה הפעוטה מן הכורסא שלה ורצה לאמצע רחבת הריקודים. היא נאחצה ברגלה של האישה ולא הרפתה. כל הבחורים שהיו סביבה הלכו. הם חיפשו מישהי לזיין, לא מישהי לשמרטף איתה. הצעירה, מפנים כועסות ועצובות, ובעיקר מאוכזבות, הרימה את הילדה הקטנה על הידים, ולקחה אותה לשבת ליד שולחן. שתיהן התישבו ודניאל ניגשה לתת להן את התפריט. 

 

"אממ... לא." אמרה הצעירה. "אני רק רוצה איזה משקה..." היא אמרה לדניאל. "את בטוחה? ומה עם משהו לילדה?". "אה... נכון... את יודעת מה, פשוט תני לה איזה עוגת שוקולד, אני בטוחה שיש לכם משהו כזה בתפריט..." היא אמרה, מנפנפת בידה, בוחנת את החתיך שקורץ לה מהצד השני . "טוב, בירה ופרוסת עוגה?" "כן, תודה..." היא אמרה, ודניאל הלכה לדרכה. הילדה הייתה עול על האישה הזאת, זה לא היה יכול להיות יותר ברור. מה שלא היה ברור זה מדוע ולמה היא הביאה אותה איתה לפאב? כי כפי שהבינה דניאל כשראתה את החתיך ההוא הולך מהשולחן במבט מבולבל והכי-לא-נמשך שיש, ואת הפרצוץ העצוב של האישה, הילדה הזו לא הייתה בדיוק מגנט בחורים. היא הגישה לצעירה את הבירה שלה, "העוגה שלכן תגיע עוד מעט." אמרה ועמדה לברוח משם מהר ככל יכולה, היא הרגישה לא בנוח ליד הילדה הזאת. "רגע... רגע!"קראה לה האישה שוב, שניה לפני שהסתלקה משם. היא סימנה לה לקרב את ראשה. "את יכולה אולי לשמור עליה? רק לכמה דקות, ממש טיפה" אמרה, "ואני אשלם לך כמה שתרצי!". "אהההההה..." דניאל נשארה ללא מילים. מצד אחד, היא הייתה צריכה את הכסף, מצד שני... "אז כן? תודה רבה!" אמרה הצעירה. "לכי עם הנערה הנחמדה הזו" אמרה לילדה. "היא האחיינית שלך?" שאלה אותה דניאל. "אמ. אה, כן." ענתה לה הצעירה והביטה לתקרה. "טוב, ביי!" היא אמרה לפעוטה הקטנה ופנתה לכיוון הרחבה." "אמא!" צעקה אליה הילדה. הבחורה השפילה את מבטה לרצפה. היא הייתה הריון בתיכון, הבינה דניאל. ואמא התביישה בה כמו בחצ'קון. האמא חיבקה את בתה ושאלה "איך הסכמנו שאת קוראת לי?" "נועה." ענתה לה בתה הקטנה. "יופי, ביי" אמרה והלכה לרקוד.

 

דניאל לקחה את הילדה והושיבה אותה על אחד הכיסאות הגבוהים ליד הבר. היא הגישה לה את עוגת השוקולד החמה שלה, שבדיוק יצאה מהמטבח. והילדה החלה לאכול, תוך כדי שהשוקולד צובע לה את הפרצוף מחדש. "איך קוראים לך?" שאלה אותה דניאל. היא לא ידעה איך לדבר עם ילדים. "סינדרלה." ענתה הילדה, הכי רציני שיש, אבל דניאל לא ידעה איך לתפקד עם שטויות של תינוקות. "ומה השם האמיתי שלך?" שאלה אותה שוב. "רון," אמרה הילדה ותקעה בפיה כפית עמוסה בעוגה. "למרות שזה בכלל שם של בן." אמרה בפה מלא בשוקולד. "הייתי רוצה שם יפה כמו של אמא, או של נסיכה אמיתית, כמו בלה או שלגייה או.... או היפיפיה הנרדמת. אבל רון זה שם של בן." הוסיפה, והכניסה לפיה עוד חופן עוגה. "לפעמים אני חושבת שיש אולי ילדות שפשוט לא אמורו להיות נסיכות. נגיד כאלה שקוראים להן רון..." היא המשיכה לדבר. "מה, וכל הבנות עם השמות של הבנות הן נסיכות?" שאלה אותה דניאל. "לא, כי חלקן עשו טעות, כמו אמא." "איזה טעות עשתה אמא?" שאלה אותה שוב דניאל. "אני." ענתה הפעוטה המעניינת וחזרה להתעסק בעוגה הקטנה שלה. לאחר רגע שאלה אותה הילדה "איזה טעות את עשית?" דניאל המבולבלת לא הבינה. "סליחה?" שאלה את הילדה. "את נראת לי כמו מישהי שיכלה להיות נסיכה..." ענתה לה הילדה, ודניאל יכלה להשבע שהיא הרגישה את הקסם מעקצץ לה בקצות הבהונות שברגליים. זה היה רגע ששווה היה להנציח. השיחה המוזרה הזאת, עם הילדה החכמה הזאת, הייתה ראויה לתמונה. דניאל שלפה את המצלמה שלה מהתיק שלה בקרבת מקום, וצילמה את הילדה הקטנה עם עוגת השוקולד מרוחה לה על כל הפנים. זה היה רגע אחד ומיוחד, שאפילו דניאל יכלה לראות שהוא מלא בקסם.

 

הצעירה שילמה והלכה מאוחר יותר באותו ערב, אבל למרות הרגע ההוא של הקסם, כלום בכלל לא השתנה. דניאל עדיין לא הייתה נסיכה, או טובה עם ילדים. נערות עדיין נכנסו להריון, לפעמים אפילו בגיל 15, והבנות עדיין גדלו עם ההרגשה שהן טעות. מלצריות עדיין הסתפקו בשכר מינימום, ואמהות עדיין נזקקו ליותר מבקבוק אחד של בירה כדי לשכוח. מחירי המשקאות עלו, ונשים שאין להן כסף לביביסיטר אמיתית, כבר לא יצאו לברים. "חצי בחצות" התחילו להפסיד, על אותו גל התחילו לפטר מלצריות צעירות. להרבה אנשים כבר לא היה כסף לשכר דירה, אז הם עברו לגור עם ההורים שלהם, לא משנה באיזה שמות לא טובים הם קראו להם. בחורות שפספסו את ההזדמנות להיות נסיכות, עדיין הלכו לפאבים, בשביל ששני בחורים ירקדו איתן צמוד צמוד. יותר ויותר אנשים התחילו למכור חפצים באינטרנט, ו"יד2" התמלאה במודעות של מכירת מצלמות יקרות ורציניות.

 

אבל המצלמה של דניאל לא הייתה רצינית. אפילו לא מקצועית, אז היא שמרה אותה. ושבוע אחר כך, שהיא הייתה שוב צריכה לבחור תמונות למחוק, היא ראתה את התמונה ההיא, מלאת הקסם, אבל היא בכלל לא הרגישה קסם. היא נזכרה בכל הדברים הללו, ואיך אין בכלל קסם בעולם הזה, סתם משהו שהמציאו בנות עם שמות יפים כדי להרגיש שלפחות הייתה להן הזדמנות להיות נסיכות. זה היה שקר שאנשים סיפרו לעצמם. אז כשהיא הגיעה לתמונה ההיא, היא הוצפה בכל זה, ובלי לחקות עוד רגע נוסף, היא מחקה אותה. ופוף! נעלמו כל הרגשות. רק בפינה השמאלית האחורית של המוח של דניאל, עדיין יש נסיכות.

נכתב על ידי , 9/7/2013 14:11  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Hello darkness


היא חשבה שהיא עזבה אותו. שאם היא ברחה איתה, הוא לא יתפוס אותן לעולם.

היא כבר הייתה איתו, והיה לה איתו רק רע.

אז היא רצתה שהן יעזבו. יברחו. ידהרו לאן שהרוח תקח אותן.

הוא הי הדברים הרעים שקרו לה, היא ידעה זאת.

הכל באשמתו, הוא עשה את הכל.

היא הגיעה לשפלים חדשים בגללו, חייה השתנו לעולם.

לטובה? לרעה? זאת היא לעולם לא תדע.

אבל היא ברחה.

כי היה לה קשה אז, והיא ידעה שיהיה לה קשה אם זה יקרה שוב.

אז היא ברחה, ולקחה אותה איתה, ויחד הן דהרו הרחק, למקום בו הוא לעולם לא יגע בהן.

ביערות עצומים, על הרים מושלגים, בשממות לוהטות, על שפת הים.

הן היו שלמות. אינסופיות. לא היה אפשר לגעת בהן.

כשהיא הייתה על גבה, הן יכלו לא לעצור לעולם.

היא חשבה שזה נגמר, הן ידהרו לעד, הרחק ממנו...

אבל היא טעתה.

כי בסופו של דבר, השקיעה תמיד מגיעה,

ואיתה, החושך.

והחושך זה רע אליה.

הוא גרם לה לעשות בלי מחשבה דברים שלא חשבה שתעשה לעצמה לעולם,

הוא גרם לה לפגוע,

הוא עשה לה רק רע, החושך,

והיא לעולם לא תוכל להשיב מלחמה.

וכשהשמש שוב מתחילה לנוע מערבה,

והשמיים וורודים,

והים כתום,

ובמזרח כבר הכל שחור,

זה אומר שהוא קרוב מאד.

והיא יודעת שהן לא יוכלו להלחם בו, אז הן ממשיכות לנוע,

עד האור האחרון.

ואף על פי שהיא לא אומרת את זה,

שתיהן יודעות.

הן חוזרות אל החושך.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 1/7/2013 01:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,098
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפו· הקטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פו· הקטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)