טוב אז זה בקשר מקום שהיה אהוב עליי בילדות... אז ישר קראתי בהשראה- מה היה המקום המועדף עלי בילדות..... ומה באמת הוא היה? אני לא יודע... אז רק שתדעו שאני לא אאשים אותכם אם תפסיקו לקרוא עכשיו כי בעצם לכתב פה יהיה כמו צלילהה לזכרונות ילדות המוקדמים שלי - אבל מתועד... ושאתם תוכלו לקרוא אז אני בכל זאת אשמח אם תמשיכו.. ואם אולי אפילו תגיבו שאתם גומרים :) לוב יו!
אז נתחיל... טוב... רק שתדעו ישלי זירכרון צילומי אבל מיוחד מאד... ישלי זכרונות אפילו מגיל פחות משנה .. בעצם ישלי תמונה בראש של רגע- אני זוכרת מה ראיתי באותו רגע ואיך הרגשתי ואפילו מה חשבתי.. אבל אני לא זוכרת שום דבר שקשור לרגע הזה עוד.. :P
אממ אולי זה היה החדר של שני האחים הגדולים שלי, ל' ומ'. היה להם מיטת קומותיים כזאת ושטיח חום בז' מגעייל מקיר לקיר.... ואבא שלי - שיודע לצייר ממש יפה (הוא צייר על הר=קיר של אח שלי הקטן את בז-שנות אור) צייר להים כאילו כל החדר נצא מתחת למים, ובצד אחד יש לוויתן, ובשני בת ים, ודגי בכלכלכלכל מקום. אינ אהבתי בשקט, כשאין אף אחד בבית... להכנס לחדר שלהם ופשוט להעמיד פנים שאני בת ים, להיות שלווה, ורגועה ובלי שום בעיות.. כי כמה בעיות כבר יכולות להיות לילדה בת 3? א
או שאולי זה לא היה החדר....? אולי זאת הייתה האורווה של הסוסים בחצר? יש שם ערמות ע נ ק י ו ת של חציר וממש אהבתי לשחר שם ולאלתר לי טרזן וכאלה.... עד שיום אחד מצאתי חור עגול בערך בגול של עיגול זתוכלו לעשות על שתי כפות הידים שלכם (אם יש לכם ידיים קטנות כמו שלי...) לא יותר גדול. ששאלתי את אבא מה זה... והוא אמר שזה כנראה נחש. מה אני יגיד לכם אז עדיין לא פחדתי מנחשים... אבל בקיץ 2007, כשהייתי בסוף כיתה ב', (כן אני בת 13) בזמן שהייתי בבית ספר הסוס האהוב שעליו נהגתי לרכב - דרמר (ז"ל) , ננכש על ידי צפעונית בעורק הראשי.. אחרי כמה? שעה-שעתיים של גסיסה ? הוא מת . וזהו. כשבאתי הביתה, אמרו לי שיש להם משהו לספר לי - אבא שלי היה בבית ומקדם ולא דעתי למה. הוא לקח אותי לצד, ואמר לי בעדינות שרעם מת... אני לא יודעת ולא זוכרת מה הוא אמר, אני רק זוכרת שבאותו גרע הרגשתי כאילו לא יודעת מה. ואז באו הצרחות. צרחתי כאילו העולם מת. בכיתי ולא ידעתי מה לעשות. בתוכי . מבחוץ פשוט הייתי עצובה עם קצת דמעות. הם לא הרשו לי ללכת לאורווה. הם אמרו שזה לא יהיה לי טוב, לראות את הסוס האהוב שלי מת. ואז שעה בערך אחר כך, אמא סגרה את כל הווילנות ואמרה לי שהיא לא רוצה שאני יציץ כי זה מראה קשה לראות יצור יקר לך מובל מת עם זבובים עליו בשופל. הקשבתי. לא הייתי ילדה מפגרת. הם לקחו אותו וקברו אותו איפשהו בשדות... איפשהו שרכבנו עליו שם הרבה. מאז - אני מפחדת פחד מוות מנחשים ומאז אני לא נמצאת בחציר שליד האורווה אלא אם כן זה כדי להאכיל א וללטף את הסוסים, בגלל פחד מנחשים. טוב אז כנראה שזה גם לא המקום האהוב עליי מהילדות.
טוב אני עייפה מלהזכר, ואולי אני פשוט ימשיך את זה מחר אחרי בצפר. אבל ביינתים... אינלי מושג מה היה המקום האהוב עליי ><
יש סיכוי שיש כאלה אנשים? שאין להם שום מקום אהוב? אני מקווה שכן - כדי שאני לא יהיה מוזרה XD
טוב אז עד הפעם הבאה... אתם יודעים שאני אוהבת אותכם 3>
XOXO
that.girl
נ.ב. הקטע הזה מוקדש לדרמר ז"ל ... הסוס הכי טוב בעולם :,-) תנצב"ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
