יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אז זהו נמאס לי!

אנ מנסה להיות פתוחה עם אנשים אבל אני פשוט לא יכולה !

אני נהית כאליו פתוחה עם אנשים, אבל זה פשוט לא קורה... כאילו זה פתיחות חד-צדדית...

כי אני אוהבת להקשיב לבעיות של אנשים אחרים, כדי להתעלם מהבעיות שלי, ויש לי הרבה מהן...

אני מדברת עם החברה הכי טובה שלי - על הבעיות שלה: על החבר שהיה לה, על זה שהוא חתך (ולא רק את הקשר if you know what i mean...), על החברה הכי טובה האחרת שהיא פגשה באינטנט...

ועם איזה מישהו שהכרתי, הייתי רוצה שגם אני יוכל לדבר איתו על דברים - אבל כל הקשר שלנו בנוי על טיפים שאני נותנת לו...

אני רוצה מישהו שאני באמת יוכל לדבר איתו על דברים...

אז היום, היה לנו שיעור חופשי... אז כל השיעור בעצם הסברתי לחברה שלי עליי, זה הייתה שיחה שאם שאר החברות שלי לא היו בצד השני של החדר... כנראה כבר הייתי בוכה את הכנרת....

אז הנה מה שסיפרתי לה בנקודות ...

~ כל כך קשה לי להפתח, אפילו כשאני מספרת את זה, יש כ"כ דברים שאני לא אומרת...

~ יש לי עוד בעיה, לא משנה עד כמה שאני ינסה להיות אמיתית, אני תמיד איכשהו ישאר נאמנה לתדמית שאני מנסה ליצור... זאת עוד אחת מהסיבות שאני משווה את עצמי לזיקית, שאני כל הזמן מנסה להתאים את עצמי לסביבה, וזה אפילו לא בשליטתי...

אני לא שולטת בזה - למשל, כשאני ידבר עם חברות הקול שלי יהיה רגיל, וכשאני ידבר עם מורה הוא פתאום יהפוך להיות גבוהה יותר ועדין יותר...

ואני לא שולטת בזה! ואני יודעת שמי שיקרא את זה לא יאמין לי, אבל יודעים מה? לא אכפת לי כי אני כותבת כאן כד לפרוק...

~ מאז שהתחלתי לכתוב בבלוג החיים שלי כל כך השתנו, כי פתאום יש לי מקום לכתוב בו מה אני מרגישה... אבל לפעמים זה לרעה ולפעמים לטובה...

~ אני נכנסת לדיכאון פעמים קרובות, זה לא דיכאון רציני כמו שעובר על אנשים ואני יודעת את זה, אבל לפעמים זה כן, והדבר היחיד שמחזיק אותי זה השגרה שלי, של לפגוש את החברות שלי כל יום, גם אם אני לא יכולה לדבר איתן על מה שבאמת מפריע לי... זה עדיין מחזיק אותי.

יש עוד כ"כ הרבה דברים שאני רוצה לכתוב אבל אני לא יכולה...

אני אמשיך בפעם אחרת, מקווה שעד אז אני יסתכל על הפוסט הזה ואגיד - "איזה טוב זה שעכשיו יש לי למי לספר הכל.."

ביינתים - חיים :/