אני באתי לישרא, כי חשבתי שלשם שינוי, פה אני לא ידבר לקירות.
פה אני אשתף בחיים שלי, ואנשים יענו לי, לאנשים יהיה אכפת ממני.
כי פה - זה לא ישנה מה אני לובשת, או איך נראה השיער שלי או עם אני מבוקשת או מי החברים שלי, זה לא ישנה מה המשקל שלי או אם אני נראית טוב בבקיני...
כי חשבתי, שהאנשים פה, בשוני מהאנשים האחרים שאני מכירה, לא ידעו מה יש בחוץ, רק מה יש בפנים...
אבל כנראה שלא משנה לאן אני ילך, לאנשים אף פעם לא יהיה אכפת ממני.
מה אני צריכה כדי שמישהו יענה לי, יתמוך בי?
לפרסם תמונות עירום??!
כתבתי פוסט אחד, שהיה לי אולי קשה יותר לכתוב מאשר כל פוסט אחר פה, כי הפוסט הזה לא היה על המצב שלי, הוא היה על החרדה הכי עמוקה שלי... והוא לא היה סתם פוסט שכתבתי מתוך מרמור על המחשב באותה שניה.
הוא היה שיר, שכתבתי בעצמי, שבכיתי תוך כדי שכתבתי אותו, ושהוא שכב אצלי כבר חמישה חודשים במגירה בלי שאף אחד לא יראה (!)... בשיר הזה היה מתואר הפחד הכי גדול שלי, שאני פשוט לא מודה בו, ושכל פעם שמישהו מזכיר משהו בנושא אני פשוט אומרת "כן, אני גאה בו!"
ופה, קיויתי שזה יהיה המקום שבו אני יוכל לפרסם אותו, ומישהו יקרא.
O תגובות.
O אנשים שאכפת להם.
O אנשים שזה עניין אותם.
O.
לזה לא קיויתי.
אני יודעת שאני נואשת לתגובות
אני לא נואשת, אני משתוקקת.
אני צריכה את זה.
אני צריכה מישהו שיהיה אכפת לו ממני.
אבל כנראה שלא הייתי צריכה.
ואני גם לא צריכה עכשיו.
כי אם אף אחד לא קורא ולאף אחד לא אכפת,
למה שמישהו יקרא את הפוסט המסוים הזה?
אני מצטערת.
אני מבקשת מעצמי סליחה.
מבקשת סליחה על זה שחשבתי שפה יקשיבו לי.
שהשלתי את עצמי.
סליחה.
כמה חבל שקשה לי לסלוח.
עזבו.
סליחה אם קראתם את זה עד כאן קוראים דימייוניים יקירים שלי.
פשוט תתעלמו.
זה גם ככה לא שווה את הקריאה שלכם.
ואם מישהו כן קרא, והתגובה שלו הולכת להיות "צומי".
אז לך תזדיין.
כי רע לי, ואני לא צריכה עוד סיבות להיות עצובה בגללן.
אתם יודעים מה אירוני?
שלפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, הייתי ילדה שמחה וחייכנית, עם בעיות מודחקות.
אבל עכשיו? חשפתי את הבעיות שלי.
סיפרתי אותן.
ובמקום שאני יהיה מאושרת ועם הרגשה קלה,
אני מרגישה חרא, כי בסופו של דבר,
כנראה שלאף אחד בכלל לא אכפת.
הנה, כדי לפצות אותכם על שהיית צריכים לבזבז דקה מחייכם על הבלוג הנטוש שלי, השיר שעליו חשבתי שכתבתי את זה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
