יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

זה היה בהתחלה סתם מקום... אני לא יודעת, התלהבתי. היו לי ס תגובות על קטע והרגשתי כאילו כל ישרא קורא את הבלוג שלי. התקופה הזאת ממש בהתחלה שהתייחסתי לזה כאילו מלא אנשים קוראים את הבלוג שלי, ומחובתי לכתוב להם כל פרט קטן ומכוער על החיים שלי...

הרגשתי מפגרת כשזה נגמר, אבל עכשיו...

אחר כך התחילו להיות לי שתיים, שלוש תגובות על קטע. החלטתי להתחיל לכתוב מה אני מרגישה, ולא לכתוב רק ואת כל הפרטים המרגשים בחיים שלי כתבתי קטעים מלאי מחשבה, את מה שהרגשתי, אבל בסך הכל, עדיין לא היה לי הרבה מה להרגיש. 

אני לא זוכרת מה היה בין לבין, אבל אז הגיע הזמן שכן היה לי על מה לכתוב. על כל המריבות, על פגיעה עצמית, על הרגשת נחיתות ועוד כל החרטא הזה. אבל על החרטא הזה הגיבו, וחוץ מזה הייתי חייבת להוציא את זה איפהשהוא, אז למה לא כאן? במקום שלזה הוא קיים?

ואז פתאום הייתה תקופה, בלי תגובות. אני לא יודעת למה זה כל כך חשוב לי, זה פשוט ככה. אף אחד לא רוצה לכתוב את הכל אם זה לא מעניין אף אחד.

ואז התחלתי בכמה פוסטים האחרונים. פוסטים שבכלל לא קשורים למה שאני מרגישה. רק באים להצחיק ולספר על מה שקורה לי בדרך מצחיקה.

ובאופן לא מפתיע, התגובות חזרו... 15 על הפוסט האחרון! אחרי תקופה ארוכה שזה לא עבר את השש. התרגשתי, ורציתי לכתוב עוד. אבל כל אחת הלכה ישירות לטיוטות אחרי שביום היא לא קיבלה תגובה אחת. אף אחת מהן לא הייתה "מצחיק"  מספיק בשביל לפרסם אותה. הפסקתי לכתוב בשבילי ממזמן, את זה אני יודעת. אבל תמיד עדיין הייתה ההרגשה הזאת של הפריקה, של זה שאני משתפת, אז זה לא משנה בשביל מי זה - בסופו של דבר, זה עוזר לי.

עכשיו גם זה הלך.

הקטעים שלי כבר לא בשבילי. הם גם לא עליי. הם לא שום דבר ממה שאני מנסה להראות בבלוג הזה.

זה מטומטם. במיוחד שבהתחלה היו לי איזה אלף פוסטים על "הבלוג הזה הוא בשבילי בלה בלה בלה אני סתמה מטומטמת".

אז נמאס לי, ואני רוצה לחזור לכתוב בשבילי, אבל אני כבר לא ממש מצליחה להביע את הרגשות שלי על  המקלדת. 

אני מפחדת שזה  לא יהיה מעניין מספיק, טוב מספיק. אני יודעת שאני לא ימשיך לכתוב לעצמי אם לא יהיו לי תגובות, אז השאלה היא: מה לעשות? 

אני כתבתי חמש פוסטים השבוע. אף אחד מהם לא פורסם כי הם לא היו "מספיק".

מספיק מצחיקים.

מספיק עמוקים.

מספיק מרגשים.

 מספיק טובים.

נמאס לי. אני מתגעגעת לבלוג שלי בחזרה.

אז אם מישהו קרא את הקטע הזה, למרות שהוא לא מספיק. בבקשה תאמר לי מה לעשות. כי אני באמת לא יודעת.