יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

היא להיות מאושרת. או לפחות ככה אני מרגישה.

העובדה שפתאום אין לי ממש על מה לכתוב בבלוג, אני לא יודעת למה אבל גרמתי לעצמי להרגיש שזה לא בסדר.

אני מאושרת פתאום, וזה נורא מוזר. אני עדיין מרגישה חרא לגבי עצמי, ועדיין לא שמח לי באופן קבוע, אבל אני מאושרת.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. מין הרגשה כזאת, שלא נורא, ושטוב לי למרות הכל, ושאני פשוט שמחה.

העונג הכי פשוט והכי גדול הגיע אליי ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אני כנראה פשוט אהנה מזה, כי פתאום אני נהנית מכל דבר.

כי כל הקלישאות של "כל סוף הוא התחלה של משהו אחר" מעלות לי חיוך על הפנים. כל מה שאני רוצה לעשות כל היום - זה לשבת על הדשא (ישלי חיבה ממש מוזרה לדשא) עם השמש על הפנים ולעצום עיניים. להינות מכל שנייה שיש לי. או לרוץ בשדות שבדיוק מתייבשים מגשמי החורף יחפה ולהרגיש את הבוץ הקר בין הרגליים שלי, או ללכת לים ולגלוש, ופשוט להינות מהרוח, ומהריח המלוח של הים, ומהתחושה של הגלים שמניעים בעדינות את הסאפ ומנדנדים אותו.

אני רוצה לעשות כל דבר שייתן לי להמשיך להיות מאושרת.

זה בטח בגלל האביב שמתקרב. אני ילדה של חמימות ושל פרחים, ושל בגדים קצרים וים. אני ילדה של אביב וקיץ. החורף תמיד מדכא אותי. אני רוצה כבר את הקיץ שלי ...!

בכל אופן, אני לא יודעת למה, כי אני מאושרת להיות מאושרת, אבל אני מרגישה  שאני לא בסדר שאני ככה. כאילו אם אני מאושרת אין לי יותר ערך. 

אני מרגישה שאני עלובה כי טוב לי.

עריכה - 27/2/2013 

היו לי היום שעתיים חופשיות לפני הפסקה של חצי שעה, אז עשינו מלחמת מים. כל הגדולים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו חולות נפש עם מרשם. זה היה כיף.