יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אורות מהבהבים. רמקולים.

שמלה כפרית לבנה ותלתלים מפוזרים שבטח התנפחו כבר כמו בלון מרוב הריקודים.

רקדתי עם כולם, לא משנה גיל.

אח שלי חברה שלי שגדול ממנו במעל 6 שנים.

ילדה קטנה בת שנתיים וחצי.

רוב האנשים הלכו בהתחלה, אבל לא אנחנו.

אנחנו נוער המושב, ואנחנו כאן בשביל להשאר.

הדיג'יי אולי רצה להתקפל כבר, אבל אנחנו באנו אליו והפצרנו בו שוב ושוב.

הדג נחש, בבקשה.

רקדנו לצלילי מוזיקה עברית, מכל הסגנונות, של כל הזמרים.

אבל רק מה שאנחנו אוהבים.

לא "קיטשית". יותר בכיוון של "לזוז".

כולם  נהנו, האנדרנלין בשמיים.

לא הפסקנו לרקוד מהרגע שהשמש שקעה.

אנחנו נוער המושב, ואנחנו כאן בשביל להנות.

המבוגרים ישבו מרחוק, הסתכלו.

הביטו אחד בשני מוזר, כשכולנו שרנו 

"על הרצפה!"

כמו משוגעים,

על רצפת הריקודים.

מסתכלים אחד לשני בעיניים.

צוחקים, לא מבינים כמה טיפשים אנחנו נראים.

צעירים, רוקדים באמצע שדה קצור,

על כמה בלטות מעץ שמישהו סחב.

מסביב בלות חציר,

ופנסי נוי קטנים תלויים,

ואנחנו, לבושים לבן של טוהר, 

של חג,

שרים ורוקדים.

אנחו נוער המושב, ואנחנו כאן בשביל להיות ילדים.

אתה יודע לרקוד?

טוב, זה לא משנה.

ממציאים תנועות, רוקדים כמו מפגרים.

מדי פעם ילד מתלהב בא לרקוד ברייקדאנס במרכז המעגל,

יאללה, בכיף,

אנחנו נזרום.

אבל רק היום.

כי היום זה שבועות, 

וזה היום שבו אנחנו ככה,

מרגישים נאורים.

אנחנו נוער המושב, ואנחנו כאן כדי להיות מאושרים.