יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

היא חשבה שהיא עזבה אותו. שאם היא ברחה איתה, הוא לא יתפוס אותן לעולם.

היא כבר הייתה איתו, והיה לה איתו רק רע.

אז היא רצתה שהן יעזבו. יברחו. ידהרו לאן שהרוח תקח אותן.

הוא הי הדברים הרעים שקרו לה, היא ידעה זאת.

הכל באשמתו, הוא עשה את הכל.

היא הגיעה לשפלים חדשים בגללו, חייה השתנו לעולם.

לטובה? לרעה? זאת היא לעולם לא תדע.

אבל היא ברחה.

כי היה לה קשה אז, והיא ידעה שיהיה לה קשה אם זה יקרה שוב.

אז היא ברחה, ולקחה אותה איתה, ויחד הן דהרו הרחק, למקום בו הוא לעולם לא יגע בהן.

ביערות עצומים, על הרים מושלגים, בשממות לוהטות, על שפת הים.

הן היו שלמות. אינסופיות. לא היה אפשר לגעת בהן.

כשהיא הייתה על גבה, הן יכלו לא לעצור לעולם.

היא חשבה שזה נגמר, הן ידהרו לעד, הרחק ממנו...

אבל היא טעתה.

כי בסופו של דבר, השקיעה תמיד מגיעה,

ואיתה, החושך.

והחושך זה רע אליה.

הוא גרם לה לעשות בלי מחשבה דברים שלא חשבה שתעשה לעצמה לעולם,

הוא גרם לה לפגוע,

הוא עשה לה רק רע, החושך,

והיא לעולם לא תוכל להשיב מלחמה.

וכשהשמש שוב מתחילה לנוע מערבה,

והשמיים וורודים,

והים כתום,

ובמזרח כבר הכל שחור,

זה אומר שהוא קרוב מאד.

והיא יודעת שהן לא יוכלו להלחם בו, אז הן ממשיכות לנוע,

עד האור האחרון.

ואף על פי שהיא לא אומרת את זה,

שתיהן יודעות.

הן חוזרות אל החושך.