יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

על השידה של אורן תמיד היו מונחים פרחים. פרחים לבנים כאלו, עם תחתית בצבע צהוב דהוי , ועלי כותרת ארוכים בצבע ירוק כהה. הוא אף פעם לא היה צריך להחליף להם מים, כי הם היו מפלסטיק, אבל הוא עדיין אהב שהם היו שם, למרות שהם היו מזוייפים. בגלל שהם לא היו אמיתיים, הוא שם אותם בתוך קערה שקופה גדולה כזאת, מלאה בכדורי סיליקון. פעם היו בקערה הזאת דגים, אבל כבר לא. בדגים צריך לטפל, כמו בפרחים אמיתיים, ואצל אורן, מה שצריך לטפל בו - מת בסוף. זה למה היו לו פרחים מפלסטיק.

אורן לא יצא להרבה דייטים. רק פעם בכמה זמן, כדי שאמא לא תכעס. בנות חשבו שהכוונות שלו רציניות, כי כבר יחסית בהתחלה, הוא הכיר להן את ההורים שלו. למרות שזה היה הצגה כדי שאמא תרד לו מהגב, תמיד היא הייתה שואלת "ומה עם זאתי? שהבאת אז?". לפעמים היא הייתה אומרת את זה מול הבחורות. הבחורות האלה כבר לא באו לדייט שלישי. אורן חיפש את האחת. זאת שתדע להתמודד עם השיגעון השקט שלו. הזה של הבדידות, ובוא בזמן תגרום לו לא להיות בודד יותר. היה קשה למצוא כאלה, כי בחורות בגילו חיפשו מישהו חי. מישהו מדהים, שיגרום להן להינות מהחיים. לא מישהו שמביא פעם בחודש בחורה לבית של ההורים. זה היה כמו משחק מחבואים, שכולם שכחו שגם אורן משחק בו, ואף אחד לא מחפש אותו. והוא ימשיך להתחבא, גם אחרי שהמשחק יגמר.

פעם אורן פגש אחת. היא הייתה שחקנית, וקראו לה אביה. הוא לא אהב את השם שלה, וגם היא לא, אז כבר היה להם משהו במשותף. הוא לא לקח אותה לבית של ההורים בדייט השני, כי הוא רצה שזה ימשך. היא הייתה מתוקה, ונחמדה. היא אהבה את הבדידות שלו, כמו שהוא אהב אותה. הוא לקח אתה למסעדות פשוטות ולפארקים. אף פעם לא השקיע בה יותר מדי. והיא אהבה את זה. היא אהבה את התדמית שלו. את המתבודד המיוסר, שמחפש אהבה ולא מוצא. כמו סיפור אגדה. והיא, בתור שחקנית, תמיד חיפשה דרך להיות הכי קרובה לשחקן הראשי. היא אהבה בו כמעט הכל. כמעט. היא לא אהבה את הפרחים מפלסטיק.

"זה לא אמיתי אם זה מפלסטיק" היא הייתה אומרת לו. "כמו ציצים" הוא היה עונה לה, והיא הייתה שותקת, כי אמנים מיוסרים לא מספרים בדיחות. היא זרקה את הפרחים מפלסטיק לפח, ואת כל כדורי הסיליקון גם, ואחרי שזה קרה, הוא החליט שהוא יגרום לזה לעבוד, כי אם הפרחים הישנים שלו כבר בפח, הוא לא יכול להחזיר אותם, אז עדיף לו כבר לגדל איתה פרחים אמיתיים. הם הלכו וקנו בסופר איזה זר פרחים חדש, אמיתי. היה להם ריח של צמחים, "למרות שהם לא טריים" הוא אמר לה. "שום דבר שאתה יכול לקנות בכסף הוא לא טרי באמת." אמר והיא הדביקה לו נשיקה, כי משפטים חסרי פשר כאלה,  הם הדברים שהיא רצתה לשמוע. היא רצתה את הכאב והבדידות שלו, אבל היא גם רצתה את התרומה שלו למערכת היחסים. הם כבר עשו את זה רשמי, אבל היא הרגישה שהוא לא אמיתי עם זה. "למה שלא תיקח אותי לפגוש את ההורים שלך?" היא שאלה אותו, והוא סירב. הוא לא רצה שזה יגמר.

בסוף היא עזבה אותו. הלכה לשחק במשחק שבו משחקים כולם. הוא לא היה מה שהיא חיפשה, בסופו של דבר. "זה לא אתה, זאת אני" היא אמרה לו, ועוד בולשיט של פרידות, ארזה במזוודה את מעט הדברים שהיו לה שם. כמה חולצות, כמה דיסקים, תחתונים ומברשת שיניים. היא סגרה אחריה את הדלת ולא נכנסה דרכה שוב. עברו כמה שבועות. הפסיכולוג של אורן רצה לדבר איתו על הרצון שלו להשביע את רצונה של אימו, אבל אורן רק רצה לשתוק. הכאב מאביה עדיין היה טרי, כי אי אפשר לקנות כאב בכסף. הוא חזר הביתה אחרי הפגישה עם הפסיכולוג, זרק את הפלאפון על השידה ונשכב על המיטה.

אביה חשבה שהיא רוצה שהוא לא ישקיע, אבל בפנים היא רצתה מישהו שידאג לה, ואורן לא יכל לעשות את זה. מערכת היחסים הזאת הייתה בעיתית, והיה צריך לטפל בה, במחשבה לאחור. אבל ככה זה אצל אורן, כל דבר שצריך לטפל בו - בסוף מת. אז בסוף הוא נשאר לבד, שוב עם הבדידות שלו. "חבל שאביה לא רואה אותי עכשיו" גיחך לעצמו. "היא הייתה מתה על היסורים האלה..." אבל כשהבין מה הוא עושה, הפסיק. אביה לא אהבה כשהוא סיפר בדיחות. הרינגטון המעצבן שלו התחיל להתנגן, אבל לא היה לא כח לקום. אחרי חצי דקה זה הפסיק אז הוא קם אל השידה, לראות מי כבר יכול לחפש אותו. "שיחה שלא נענתה מ: אמא" היה כתוב על המסך, אז הוא פשוט זרק את הפלאפון חזרה על השידה, לא היה לו כח אליה, אין לו בחורה להביא הביתה. הפלאפון התנגש בזכוכית והשמיע קול צורם. הוא הרים את עיניו בשביל לראות את מקור הצליל. זה היה קערת הדגים, ובתוכה הפרחים, שקנה עם אביה.  המים שלהם נגמרו. אף אחד לא החליף להם מים כבר מספר שבועות, מאז שאביה עזבה. הם נראו מתים. "בת זונה..." הוא חשב. בסוף השאירה אותו לטפל בפרחים. עדיף היה כבר להשאר עם הפרחים מפלסטיק.