מחשבות.

חברה טובה שלי כתבה לי בעצב וביגון רב שעומדים לסגור את ישראבלוג .

ואיכשהו לא יכולתי להרגיש רגש כלשהו חוץ מריק .

אני פה בערך מ2010 , הייתי אז בת 11 או 12 והבלוג שרד חודש . אני אפילו לא זוכרת איזה בולשיט

כתבתי בו . 

לאחר הניסיון הכושל עברתי לבלוגר אבל שם הקהילה ברובה אינה ישראלית ולכן תגובות לא היו .

לפני שנה וחצי פתחתי את הבלוג הזה , שבו כעיקרון ניתן לראות את הדרדרות הגדולה שלי .

אבל זה לא משנה עכשיו .

אני אוהבת את ישראבלוג , באמת . התבגרתי פה והכרתי אנשים מדהימים שלא יכולתי להכיר

חוץ מפה .

אני אתגעגע לכתוב פה [ להתמרמר ] , להיות אני כפי שבאף מקום או אדם אני לא אוכל להיות .

אני אתגעגע לקרוא בלוגים של אנשים מרהיבים .

ואתגעגע להכל . אני מכחישה , כי זה אובדן והכחשה זה אחד מהדברים שעוברים באובדן.

ואני אפילו רוצה לשבור את האנונימיות שלי אבל אני לא יכולה .

אני יודעת שזה לא מספיק לפוסט פרידה , ואני גם לא פה מספיק זמן .

אבל השנה וחצי הזו שליוותי עם הבלוג , שפרקתי , זעמתי , התאהבתי , בכיתי , ושמחתי.

והבלוג הזה היה הגלגל הצלה שלי , מקום שבו יכולתי .. להיות אני .

ולהוציא את כל מה שכואב לי .

ואני מרגישה שאני בלוגרית , שאני שייכת לפה . שפה אני מרגישה בבית.

פה אני יכולה להיות גלויה עם עצמי , לכתוב את המחשבות שלא העזתי להוציא מפי .

וכל זה עומד להיגמר .

אני הייתי אני .

סאני , שמרגישה כמו שהבלוג הזה הוא 

כמו ילד קטן שמת , יכל לגדול ולפרוח עוד .