"פנים שבריריות,עדינות
מכונסות בתוך עצמן
עיניים כה קשות
מתעסקות במה שלא כאן
אולי במה שלא קיים
או הלך כל כך מזמן
נעלמות במירוץ למושלם.
הכל נבנה לאט,
הלחץ,המתח
נוגע כמעט,מעט
ושוב בורח
הכל נשבר לרסיסים
כולם כל כך דוקרים
פנים שבורות מחפשות
לחבר את השברים."
ממש לפני כמה דקות,כתבתי את השיר הבא.נתתי לכם רק חלקים ממנו שחשבתי שבאמת מביעים את המסר.
אני לא יודעת למה,אבל יש לי תחושה חזקה שאתה מנסה לתקן בדרך-לא דרך את הלב שלך כי הוא נשבר מאחרת.
אני לא המישהי האחרת.אני לא אהיה לעולם.אני לא מוכנה לזה.
אני לא התיקון או הריבאונד,או הדרך לשכוח.אני לא אהיה,לעולם לא אהיה.
מסתבר שיש אנשים שלא שוכחים אותי.ויש אנשים שאולי כן.
חבל שדווקא האנשים שלא רציתי לשמוע את זה מהם אמרו לי את זה.חבל שזה לא מי שאני באמת רוצה שיחזור.
גם אם זה לא המקרה ואני מתבלבלת - אין לי כל רצון להיות מה שפותר לך את התהיות הפנימיות בלבד.
אני לא המקדונלדס לפני ה"מוזס".אני לא אהיה.
שביזות יום ז'.כלומר,היום השביעי.כלומר,שבת.
אני לא צריכה "קשה להשגה" וזה לא מה שעושה לי את זה.אבל כוסעמק.
כשמישהו באמת מסקרן אותי זה הכי מעצבן.שונאת כשנוגעים ובורחים.שונאת את זה.
מתעבת.
יודעים,משהו בנומרולוגיה המפגרת הזאת צדק לגבי - אצלי הכל שחור ולבן,אין אפור.זה לא אומר שהכל אצלי סגור ואני לא פתוחה - זה בעיקר אומר שאצלי הכל קיצוני.או שאני מאוד שמחה - או שאני מדוכאת.אם יש משהו נראה באמצע [למשל אם אני שקטה],זה יהיה לכיוון המדוכא.
אם אני בסדר,והכל יציב,אז זה יעצבן אותי.גם כשאני עצבנית - הכל מוקצן.הכל דרמטי.
קשה לי ככה.אני מנסה לפרוק את הכאב המעצבן הזה שבכלל לא אמור להיות.
מאיפה הוא בכלל צץ? מה אני מחפשת דרמות? מה אני צריכה כאב?
עזבו אותי,תנו לי להיות שמחה,תנו לי להתמקד במה שיש ולא במה שאין.ויש לי כל כך הרבה בידיים...
למה להתמקד במה שאין לי? על חצי הכוס הריקה?
סבבה,כואב לי,אבל די.גם יש גבול לכמה שאני יכולה להתעסק בזה.המוח שלי חייב להתנתק.
המוח שלי חייב לדעת לשחרר.אני לא אומרת שזה יקרה מהר - ויהיה לי עוד הרבה להוציא עד אותו הרגע - אבל אני צריכה לדעת לשחרר,לאט לאט.
לעזוב.
אני שונאת את אלו שפשוט אומרים לי "שחררי" ובכך הם מסכמים את הכל.
זה מרגיז אותי.לא! זה לא מסתכם בזה!
זה לא עובד ככה! לא בשבילי!
מה לא ברור? מה לא מובן?
אני מרגישה כ''כ במבוי סתום כשבעצם אני פשוט צריכה להמשיך קדימה כי יש שם פרצה בשבילי.ואני הולכת אליה כל כך לאט...
לא אוהבת את זה.כואב לי.מזמן לא כאב לי.
וכואב לי משני בנים!
האחד שתמיד אהבתי וכנראה תמיד אוהב עמוק בפנים,האקס שמעולם לא רציתי באמת להיפרד ממנו,והאחד החדש - שלא רחוק כ''כ מהאישיות של האקס אבל כן שונה ממנו,והוא חדש - והוא משך אותי...אבל עזב.
תודה.תודה לשניכם שפשוט שברתם אותי לחתיכות הכי קטנות שיכולתם למרות שזה לא היה בכוונה.
תודה רבה ששניכם משחקים בי מבלי שבכלל רציתי.מה הולך כאן,אני בכלל לא יודעת.
אני לא מבינה מה עובר עליי.איך אני יכולה להרגיש רגשות זהים לאנשים שונים.אבל הנה,זה קורה.
אולי אני סתם הורמונלית [כ''כ לא קשור,אבל בא לי לתרץ כאילו זה יעזור].
מזלי שאני לא שטיח של אף אחד מהם ומעולם לא זרקתי את עצמי לרגליהם.תמיד עקצתי.
תמיד נסגרתי מתישהו.
כוסעמק איתי.
אני שפויה.
פשוט רגשות מהולים.
רגשות חמים מהתנור,חדשים דנדשים שמסרבים לתת לי להרגיש טוב.
כמו עוגיה מתוקה מידי או עוגיה חסרת טעם.
הם פשוט עושים לי טוב בין על המחשבות האלו.העצבות בשירים שלהם עושה לי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anabelle Lee