נוגע,ובורח.נוגע - ובורח.
ובכל נגיעה יש מעט רעל.אתה מרעיל את הכל,לאט לאט.בשקט.הנגיעות כמעט ולא מורגשות.
הכל בחשאיות מוחלטת.אתה מבשל שם משהו,ולא ברור מה.הריח קצת שרוף,אולי בשר...אולי את עצמך?
אני כבר לא בטוחה.
אבל אני יודעת דבר אחד: אני קשורה.הפה סגור וחתום.אין נכנס ואין יוצא.לא מילה,לא הברה,ולא הלשון.
גם לא חושפת שיניים.אין צורך באיומים או בהסברים,גם לא בתחנונים.
אני קשורה לחלוטין.
אבל זה בסדר.כי זה לא אתה שכבלת אותי ככה - זו אני.אתה יודע,זו הדרך שלי להתמודד עם אנשים הרסניים כמוך.
אתם מנקרים בכל מה שזז כדי להשאיר את האפשרות שהפצע הפתוח ישאיר צלקת,שתמיד אפשר לפתוח מחדש.
אז אני כובלת את עצמי בשלשאות ומחכה שתסיים לבשל את עצמך.וכשתחשוב שהגיע הזמן שגם אני אתבשל,תגלה שברחתי.
למה?
כי היית שאנן,כמו כל הטיפוסים ההרסניים.אתם לא עקביים.וכמו שכבלתי את עצמי כדי למנוע את פציעותיי והחרפת המצב - ככה אני יכולה גם לשחרר את עצמי מהאיזור הבטוח שלך,ולעבור ישירות אל האיזור השקט והבטוח שלי.
ותמיד כשאני מגיעה לשם,אני רואה את הפתקים המודבקים לי על הדלת,שמזכירים לי נשכחות שהייתי בטוחה שמחקתי אי שם בארכיון של המוח.
אבל זה בסדר,כי כל עוד השתחררתי גם מהם,הפתקים לא עושים יותר מידי רעש.הם רק מזכירים לי את כל הטיפוסים ההרסניים שאני עוברת.
וכל אחד,בשלב כזה או אחר,השאיר לי את אותו הפתק המבולבל על הדלת שתוהה לאן נעלמתי ולמה.
אתה לא תמיד תבין את העולם.יש בך אהבה מתפרצת,כמוני.אבל אתה לא יודע לשלוט בה והיא אוכלת אותך מבפנים,אתה רק ממשיך לטרוף אהבה מאיפה שאתה רק יכול להמציא לך מקור הזנה שכזה לסיפוק העצמי שלך.וזה בסדר.
אבל גם מאהבה - יש מנת יתר,במיוחד אם היא לא אמיתית.בשלב מסוים מתפוצצים מרוב רעל,ופתחי הניקוז כבר לא עובדים.מערכת הניקוז כושלת ואתה טובע ברעל של עצמך,מתבוסס בדמך,ותוהה איך הכל השתבש ואיזה מין הזדמנויות פספסת.
ויודע מה?
גם זה בסדר.
ככה לומדים בדרך הקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anabelle Lee