"ריח של חדש
מתוק,אך מורגש
של הסוף המר
מעגל שלא נגמר
לכל קץ יש המשך
והוא מתחיל בדיוק
כשלא מצפים בדרך
כשהגוף פתאום זקוק
לחום הגוף
להרגשה הטובה
לאותו הליטוף
של ההרגשה הרכה
שעוטפת אותך
ומגנה עליך
מכל הרע שמסתובב
מתעטף ללא כאב.
זו לא תבוסה
זו לא עוד נפילה
זה צורם באוזניים
זה מעוור עיניים
רק לראות את המשבר
גאות ושפל אכזרים
שוטפים חזק את שחסר
אבל לוקחים איתם חיים
את חום הגוף
ההרגשה הטובה
אותו הליטוף
של ההרגשה הרכה
שעוטפת אותך
ומגנה עליך
מכל הרע שמסתובב
מתעטף ללא כאב.
וזה צורח באוזניים
מסנוור את העיניים
כמו קוצים ברגליים
מאבד חיים בינתיים
כל הטוב שרק קיים בך
שאתה אספת בעצמך
גידלת לתומך
נשרף כמו שדה קוצים בקיץ.
ריח של חדש
מתוק,אך מורגש
של הסוף המר
מעגל שלא נגמר".
אני חושבת שזה מסביר מספיק טוב הרבה מאוד דברים.
זה ההסבר שלי מעכשיו כשמישהו ישאל אותי "מה קרה?".
ויהיה טוב...כי קל לי לומר את זה.כי בסוף באמת טוב.
עם כמה שאני נשמעת כאן ממורמרת...היום הרבה פחות.תחשבו שאחרי כל הפוסטים ההזויים שתקפו אותי בשבוע האחרון,היום זה מהימים היחידים שאני באמת רגועה.אולי זה קשור לכל מה שקרה אתמול,שנפל עלי בבת אחת והעיר אותי לחלוטין מהתרדמת הרעה שנקלעתי אליה.
אולי זו התחושה הטובה שהוא חזר מהבסיס.
אבל עכשיו אני פשוט לא רוצה לחשוב על שום דבר מאלו,כי הם לא מועילים.הם רק מרעילים לי את היום,ולא בצורה טובה.
בסוף אני אצטייר כסטראוטיפ של האמנית המיוסרת שלא מצליחה לכתוב על שום דבר שמח.
אבל למי באמת אכפת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anabelle Lee