אלו ההתחשבנויות הקטנות האלו.
לא,אני עשיתי מספיק.די.תורך.
התחלת טוב,תמשיך טוב.לא תמשיך טוב?
אני אמשיך טוב מאוד גם בלעדיך.
עד סוך מרץ הבטחתי לעצמי לסגור את הפינה הזו.והבטחתי שזה לא אולטימטום.כי זה לא.
אני פשוט בוחרת בין שני גברים.האקס שאני והוא נפרדנו עקב הצבא (ובלי לשפוט אם אתם לא מכירים את הסיפור),והאחר חדש שדרכינו רק מגששות בינתיים,לא ידוע או ברור לאן,איך ומתי.
ואני ממש לא פוסלת את האופציה שעד סוף מרץ אני גם לא אבחר באף אחד.זו אפשרות,ואחת מאוד סבירה.
למה הצבתי לעצמי עד מרץ?
כי במרץ יהפוך האקס ללוחם ואז התנאים שלו יהיו טובים יותר.ואולי אז נוכל לקיים קשר כמו שצריך...
אם כבר קשר,אז אחד שיכול להעניק לי את מה שאני צריכה,ולא אחד שבו אני נותנת לעצמי חלק ממה שאני צריכה.
כי ניסיתי,התפרקתי ומתתי ואני לא חוזרת לשם שוב.
אני כל כך רוצה אותו לפעמים...אבל אני מרסנת את זה.זה אותו רגש הרסני שקורא לי ומעוות את הכל שוב מחדש.זה צורם לי באוזן ומכאיב לי.
אני לא יכולה לחשוב על הפינה הקטנה הזו שנדחקתי אליה...ובשום מחיר לא אחזור לשם.
לפעמים אני לא מאמינה איך שהוא פשוט קורא אותי,איך הוא ידע אז שאני כבר בכיוון...
ואני זוכרת את הרגע הזה.פשוט התחלתי לבכות והוא חיבק אותי.לא הצלחתי לומר יותר מידי.הוא ניסה להשלים חלק,אולי להשחיל כמה מילים משלו.
הוא לא כעס.הוא התאכזב.אבל לא כעס.הוא המשיך לחבק אותי עוד הרבה,הרבה זמן.ואני בכיתי עוד המון.
כי זה לא נגמר מבחינתי.
יש לו פשלות לפעמים,כמו כל בן אדם,והוא לפעמים כל כך מעצבן ודביל...אבל הוא הדביל שלי.
ויש בינינו קשר כל כך מיוחד ששום דבר בעולם לא יכול להרוס.
אני תמיד חווה את הסרט הזה מהצד כי היה לי כל כך קשה לחוות את הכאב במציאות...אני חושבת שזה מה שהוציא אותי מאיזון.
זה הדבר הכי גרוע שיש.
עכשיו כשהתאזנתי...אני צריכה לשמור על זה היטב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anabelle Lee