עברה כמעט שנה או יותר מאז שכתבתי כאן,והסיבה היא שכבר אין לי חברים שכותבים פה,או לפחות על בסיס קבוע.
ונכון,מכירים כאן אנשים מבלי צורך שיהיו לך אנשי משלך כאן,אבל לפעמים ההיכרות הזאת זה מה שמדרבן אותך להמשיך ולכתוב.
כתבתי כאן כמה חודשים טובים בלי תגובות ממשיות וכנראה ששם זה הפסיק.עברתי לבלוג דרך Google+ שזה נחמד סה''כ.
אבל בסוף תמיד חורת לישראבלוג....
מאז כתבתי כמה סיפורים קצרים,הנה הראשון.
~~~~~
שמיים זרועי כוכבים האירו את הלילה.
שכבתי על מחצלת בדשא,הרחק מכל הרעש של המסיבה.הרגשתי בודדה יותר מאי פעם.מוקפת בכל כך הרבה אנשים אוהבים ועדיין מעדיפה להיות לבד.
בהיתי בשמיים,והתמקדתי בכוכב בוהק ומהבהב.פתאום הוא קפץ לי לחוט המחשבה.וחשבתי לעצמי,הלוואי והוא חושב עליי אי שם.
הוא לא היה החבר הכי טוב.הוא גם לא היה החבר הכי חתיך,או הכי רומנטי.
אפשר לומר שלעיתים הוא היה אפילו מאוד מרגיז,אדיש מידי לדברים מסוימים.לפעמים הרגשתי שהוא פשוט לא מקשיב לי.
אבל מספיק היה המבט הנוצץ בעיניים כשהוא הביט בי,והרגשתי איך כל הגוף שלי מגיב.מספיק שהיה שם ידו על מותני,לחישה קלה ועדינה של "אני אוהב אותך",והייתי נמסה ברגע.מספיק היה המגע הזה והייתי שלווה לחלוטין.כל הבעיות בעולם לפתע נעלמו,יכולתי לחשוב בצורה צלולה ונקייה.
שניה אחר כך בלעדיו,ושוב הייתי בבלאגן.הטוב והרע התערבבו במין מחול מבלבל והפכו לאחד.לפעמים חשבתי שאולי הוא בכלל לא בשבילי.אבל הדרך שבה הוא גרם לי להרגיש...אותה גאות שהציפה אותי בכל פעם שנפגשנו,אותה המשיכה הקשה...אני זוכרת שבפעם האחרונה שנפרדנו,נפגשנו שוב אצלו.וכמו מטומטמת,מתוך אינסטינקט או הרגל פשוט נישקתי אותו בטעות.אני יודעת,זה נשמע מתוכנן מידי,נכון?
אבל זה פשוט קרה."אופס!" סיננתי,אבל הוא ידע שכבר אי אפשר לחזור לאחור ונישק אותי חזרה.ידעתי שזה לא הצעד הנכון אבל זה הרגיש כמו הדבר הכי נכון בעולם.
במחשבה לאחור,הוא בלבל לי את כל החושים.הייתי שבויה בקסמיו והוא בקסמיי.תמיד חזרנו אחד לשניה.
הוא בטח חושב עליי,לא?
אחרי כל מה שהיה בינינו הוא חייב.
אני עדיין משחזרת את הלילה ההוא בראשי שוב ושוב,כמו סרט רע,להבין מה עשיתי לא נכון.להבין למה נפרדנו ככה.
נסענו לראות סרט בסינימה סיטי בראשון לציון,סוף סוף קנינו כרטיסים ל-vip.נהגתי לפי הוראותיו כי התעקש שהוא זוכר ושלא צריך waze.שמתי את אחד הדיסקים הצרובים שלי ושמענו להיטי מיינסטרים חרושים,שרנו בקול ובהנאה ביחד.אני אפילו לא זוכרת איך זה התחיל,אבל שוב התווכחנו את אותם הוויכוחים הלא ברורים שלנו,האי הבנות הקטנות שלנו שתמיד התנפחו מזבוב לפיל בשניה.אני אפילו כבר לא זוכרת מה אמרנו,אבל השלמנו כמו תמיד,כרגיל,אחרי שקט ממושך.
ראינו "האביר האפל",אחד הסרטים האהובים עליי עד היום.יצאנו נלהבים מן הסרט והחוויה ויצאנו הביתה.
ביציאה מהחנייה לכביש הוא נישק אותי על העורף וזה דגדג כל כך,הרגשתי איך כל גופי מתכווץ לאותו המגע הרך של שפתיו על עורפי.מחשבות נעימות הציפו אותי ורק חשבתי איך אמשוך אותו למיטה כשנגיע הביתה,אם בכלל נחזיק את עצמנו עד אז.
פה הזיכרון שלי נמחק.אני מנסה לשחזר ולשחזר,אבל אני פשוט לא נזכרת.
רק כשקמתי בבית החולים,הבנתי שרכב נכנס בנו במהירות גבוהה בצד שבו הוא ישב.קמתי בבכי,בבהלה.
אני עדיין תוהה אם אתה חושב עליי אי שם למעלה,אם אתה שם בכלל.אני עד היום תוהה אם עשיתי משהו לא בסדר,ולא רק ביחסים שלנו,אלא על הכביש.
אולי יכולתי למנוע את כל זה.בסופו של דבר,אני הייתי הנהגת.רגשות אשמה צפו בכל פעם מחדש והיכו בי ללא רחמים -
אולי אם הייתי יותר שמה לב ופחות מתרכזת בך,אז יכולתי עדיין לשבת לידך עכשיו.אפילו מבלי שנהיה ביחד,רק המחשבה שעוד היית אי שם בחוץ,שתמיד אפשר לחזור לחיקך הייתה מנחמת אותי.
התבוננתי בשמיים זרועי הכוכבים,ודמיינתי שאותו כוכב בוהק ומהבהב בשמיים זה אתה שקורץ לי מרחוק,שולח נשיקה וקורא לי להצטרף אליך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anabelle Lee
