אנשים לא אוהבים להסתכל לאמת בעיניים.
הם מסתכלים שמאלה וימינה,למטה ולמעלה,אבל הם לא מישרים אליה מבט.
מתעלמים מנוכחותה החזקה על הקרקע.ואי אפשר לסתור אותה,אי אפשר להתנגד אליה.
ובכל זאת - אדם הולך כמו עיוור אל מטרה קבועה ויציבה ושוכח מי הוא כבן אדם ומהי האמת ששוכנת מתחת לאדרת המפורסמת שהוא לבש.
אני לא מדברת על אנשים שלובשים מסכות - ובכל מצב שהוא לא מתנהגים בצורה אמיתית.
אני מדברת על אנשים שנראים כמו עצמם,מדברים כמו עצמם,ונדמה שהם עצמם - אבל התכחשות גדולה חיה מתחת לפנים שלהם.
התכחשות כואבת לאיזה בלבול עמוק שלא רוצים להתמודד איתו.
זה יכול להיות כל דבר.
זה הבלבול הטהור והפשוט הזה של עצם קיומנו,של הרגל שצועדת,האף שנושם והעין שרואה.
כל החושים נלקחים כמובן מאליו.אנחנו מריחים אוטומטית,שומעים אוטומטית.הכל אוטומטי.הכל סטטי.אנחנו רגילים לכך ולא מודעים לעצם הקיום שלנו ולמעשינו.הכל רץ מולינו כמו סרט בקולנוע שאנו צופים בו מהצד,אנחנו לא משתתפים בו ולא חווים את מה שקורה בו.
אבל אנחנו יודעים לדבר.לומר שאנחנו מודעים לכל דבר,אבל למעשה - אפילו הכתיבה שלי עכשיו,אפילו שאני שמה את ליבי ומחשבותיי על השולחן,הכתיבה שלי - ההקלדה,התחושה בידיים היא אוטומטית ונלקחת כמובן מאליו.
תחושת האוטומטיות הזאת מאפיינת את כולנו גם ברגעים הכי שמחים והכי עצובים שלנו,שבהם אנחנו מרגישים כל דבר והחושים מתחדדים עקב התחושה הקיצונית.
אנחנו לא רובוטים,והרגש פועל נהדר.אבל המכאניות הזאת שאנחנו חיים בה - רצים מדבר לדבר,ולא עוצרים לקחת נשימה בטענה שאין.לא עוצרים להסתכל על הנוף שמסביב,על העצים,הציפורים בשמיים,להרגיש את הרוח מלטפת את הפנים בעדינות ואת השמש מחממת את העור,עד לשכבה הכי עמוקה של העור.
זה שוחק.
זה יוצר בלבול תהומי.
זה לא חייב להיות דבר שמדכא אותך - אבל זה גורם לך לעצור ולחשוב:"מה אני עושה פה?".לרגע,אתה קולט שלפעמים אין לך מושג על אף הנאומים שהרצת לעצמך בראש שוב ושוב.פתאום אתה נופל לפילוסופיה המרגיזה הזו שבה אתה כל כך קטן מול העולם.פילוסופיה נכונה...אבל היא מרגיזה בבסיסה.
כשאנחנו גדלים בילדות,נוטים לומר לנו את המשפטים הנדושים שבהם כל אדם הוא מיוחד,ואין עוד אחד שדומה לך בדיוק בעולם.
וובכן - אולי לא בדיוק,אחד לאחד,אבל אכן יש מישהו שדומה לך מאוד,עד כדי פחד.וזה עצוב לדעת את זה...שאולי אתה לא כזה מיוחד.זו תחושה מדכאת שעלולה לכרסם אותך אם אינך חזק מספיק בשביל להתמודד מולה.
כי האמת כואבת.
המציאות מתגלגלת והחיים רצים.הזמן לא מחכה לאף אחד שייזכר בו שהוא קיים.
אנשים מנסים להספיק כמה שיותר במין מירוץ מטורף,לרוב עם עצמם,ולעיתים שוכחים שצריך לדעת לעצור בין לבין ולקחת נשימה עמוקה.
אבל לא סתם אחת - אחת שממלאת לך את כל חלל הבטן,מהסרעפת מעלה אל תוך הריאות ומגדילה לך את החזה,נשימה עמוקה כל כך שאתה יכול להריח כל מה שמסביבך הרבה יותר טוב.
זה רגע של התפכחות,זה רגע מענג שכזה,להרגיש את עצם הקיום שלנו.להרגיש את כפות הידיים שלנו ואת הכוח שלהן.התחושה בידיים פתאום הרבה יותר אמיתית ממקודם,לפתע העין רואה בצורה חדה יותר והאוזן שומעת גם את הרשרוש של הדשא.פתאום זה נפלא להיות חי,לא משנה כמה קטן אתה נראה אל מול העולם.
כל המופשט שחי לך בראש,מקבל ממשיות וצובע את המראות והנופים.פתאום,אתה באמת מרגיש חי.אתה מרגיש בן אדם.
והכוח שזה נותן לך - וסלחו לי על הביטוי הקיצוני ואולי מעט כוללני - כמעט ואין שני לו.
אני אוהבת ללכת לים,לצפות בגלים ולהסתכל אל האופק.זה משחרר אותי,זה עושה לי טוב.זה מטביע את כל התהיות שלא חשובות ומציף אליי חזרה את כוחי.זה נוסך בי השראה.
אני אוהבת להריח את הריח של הגשם וללכת עם המטריה הענקית שלי ברחוב,להרגיש את הרוח מצליפה בפניי ולראות את העננים האפורים.
אני אוהבת להרגיש את השמש מחממת לי את העור ומנטרלת את כל החששות שלי.
אני אוהבת להסתכל על הירח כשאני מוציאה את הכלב ולבהות בכוכבים מנצנצים.תצחקו - אבל יש כוכב אחד שמנצנץ יותר חזק מכולם,והוא האהוב עליי.
אתם יכולים לחשוב שאני תמהונית או מעשנת,שאני אולי על טריפ ושמיששתי ספות כאילו זה גבר ברגעים אלו - אבל למעשה החומר היחיד שיש לי כרגע בגוף זה קפאין.
ואני מאושרת כשמידי פעם,אני עוצרת ומתפכחת לכמה שניות - ומבינה מה הולך סביבי.
פעם זה היה מפחיד אותי או מבלבל אותי.זה היה מציק לי ומוזר לי.
היום אני יודעת שזו הדרך שלי,לפעמים,להיזכר בעצם קיומי ולהזכיר לעצמי מי אני ומהי דרכי.
כי אתה תמיד בטוח שאתה יודע...עד שאתה נופל ומגלה שלא.
עריכה, 20/02/13,00:09:
ואוו.ואוו.
באמת שהלב שלי התחמם כשראיתי את הפוסט ההזה במומלצים.
תודה רבה לכם.זו הפםע הראשונה שלי וזה העלה לי חיוך מטורף על הפנים,כי הפוסט הזה זה החיים שלי על הדף הזה.
תודה רבה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anabelle Lee
