עולם חדש. וטוב...

טוב, עברו כבר עוד מעט 3 חודשים מאז... 

אנחנו ביחד, הוא נפרד מהחבר שלו בשבילי.

החודש הראשון היה מדהים. התלהבנו אחד מהשני כמו ילדים קטנים. 
רציתי כל יום רק לראות אותך כמה שיותר ואתה אותי.
אבל לאט לאט הבנתי דברים.

ראיתי דברים אחרת.

פתאום ראיתי כמה שאתה "אני ואני",

ראיתי כמה שאתה לא מוכן לפתוח את הראש ולהקשיב ותקוע בבועה שלך...

פתאום הבנתי כמה שאתה ילדותי, ואובססיבי אליי וכלפיי.

פתאום הבנתי וראיתי כמה שאתה שונה ממי שהיית פעם.

התחלתי לדבר איתך על זה, הרי באתי כדי להישאר...

אבל זה לא השתנה... עבר חודש נוסף,

הגיע ה-25.2... יצאתי מהארון לפני ההורים שלי.

סיוט, זה היה סיוט. הכל היה כל כך חרא ולא טוב. 

אבא שלי עוד שניה נתן לי מכות ואמא שלי עוד שניה התעלפה. 

אני נכנסתי עמוק לתוך הארון במקום לצאת ממנו.

אתה רק באת וניסית לעודד אבל בו זמנית זה היה נראה כאילו אתה מנסה שאני אצא מהבית ואבוא אליך לתמיד. 

המצב בינינו שוב ירד ונהיה רע יותר... ניסיתי שוב לדבר איתך

אמרת לי שהכל יסתדר ואתה תשתנה בשבילי.

ושוב... הכל אותו הדבר. אני משתגע אתה מבין?

תראה, עוד 4 ימים נהיה 5 חודשים כבר בסה"כ. 
אני לא רואה את עצמי ממשיך עם אדם כמוך... אני מצטער שאני אומר את זה,
כואב לי עליך מאוד. אני הורס אותך שאני נפרד ממך, אני יודע.
אתה תיכנס שוב לדיכאון הלא מוסבר הזה שהיה לך לפני כמה זמן,
בטח לא תלמד ותסתגר לך בחדר...
אתה בן 23, אתה זוכר?
תחזיק את עצמך,
אני לא הכל
ואתה לא הכל בשבילי