היא חלק מהחיים שלי.
היא נכנסה לאט ובסבלנות והפכה את עצמה לחלק מהיומיום הנעים שלי.
היא אף פעם לא מעיקה. רציני.
יכולים לעבור יומיים או שלושה בלי שהיא תתקשר.
וכשהיא כבר מתקשרת, אז באמת נעים לי לדבר איתה.
כשאנחנו נפגשים אין לה דרישות. לא ממני, לא מהעולם.
היא פשוט מקבלת הכל בשלווה מופלאה.
היא כוסית. פאקינג בארבי אמיתית.
והיא מוצצת שאין דברים כאלה.
היא רוחניקית לאללה, וזה בא לי הכי נכון במקום שאני נמצא בו
והיא אמנית.
פעם ראשונה שמישהי ממש טרחה וציירה אותי. ואפילו טוב.
אני מחפש סיבות לפסול אותה.
כל הזמן. מחפש.
לא מוצא.
יש בזה משהו מלחיץ בהתאמה הזו.
היא לקחה לי את הכתיבה.
אני כותב כשאני משועמם או כשרע לי (או כשאני חרמן שזה שילוב של השניים)
ואני לא משועמם ולא רע לי.
אבל אין לי כתיבה.
אני אוהב לכתוב.
אני רוצה את המילים שלי בחזרה.
אבל הכי גרוע?
הכי גרוע זה שעם כל המיוחדות הזו שלה
ועם כל היופי
והקסם
והסקס
היא לא ההיא.
וזה לגמרי לא הוגן שאני אשווה.
כי אולי היא אפילו טובה יותר
אבל היא אף פעם לא תהיה ההיא.
וגם אם היא תדמה לה לגמרי, היא לא תהיה היא.
סססססעמק,
למה לא יכולתי לנהוג בכוסית טפשונת שחושבת שאני זיון פצצה ולא רוצה כלום וגם לא באה לי לגמרי נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
