שלום לכולם, בלוג סיפורים חדש נפתח! מקווה שתיהנו! :)

1

      עמדתי אל מול קירות זכוכית רחבי ידיים שהקיפו את דמותי ככלוב. ידיי היו קמוצות לאגרופים לצידי גופי וברכיי נרעדו קלות תחת בגדיי. בבואתי השתקפה בפני כצל חיוור, בחורה צעירה העטופה בגלימה בצבע כחול כהה, חגורה שחורה ודקה על מותניי וקשת כסופה ומעוטרת לראשי שמאחוריה החליקו מפלים של שיער בצבע דבש.  אך תשומת ליבי לא הייתה נתונה להשתקפות שלי. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שלא חשבתי כיצד אנשים אחרים ייראו אותי ומה הם יחשבו. מחשבותיי היו נתונות לעניינים דחופים יותר.

      בהיתי בגורדי השחקים שסבבו סביבי. עשרות קופסאות מזכוכית ומתכת שהבריקו מקרני השמש. בחלק מן הקומות בערה אש מאיימת. הלהבות התפשטו במהירות ועשן כביר התמר והעכיר את רקיע התכל מעל. שאון מרוחק הגיע מן הרחובות. זה היה רעש שהעביר צמרמורת במורד גבי, רעשם של האנשים המיואשים, רעש של אנשים שנותרו ללא טיפת פחד בדמם, המורדים, ליתר דיוק.

    מאז מותו של אבא מהתקף לב, לפני שבועיים, החלו לצוץ שמועות על מהפכה. העוני, התסכול והכעס של האנשים גבר מדי יום. רציתי לעזור להם, רציתי להפוך את דינסטיה למקום טוב יותר, אך לא ידעתי  אפילו מהיכן להתחיל. טקס ההכתרה היה עתיד להתרחש בעוד שבוע וההכנות נמתחו עוד ועוד עקב המהומות. הייתי בסך הכל בת שבע עשרה וקיבלתי את השלטון הרבה לפני שהוא יועד לי. אף אחד לא טרח ללמד אותי פוליטיקה, כי אף אחד לא חשב עליי כעל מועמדת ראויה. בנוסף, אף אחד לא טרח להראות לי כיצד העולם ה'אמיתי' נראה. תמיד הייתי כלואה בארמון מזכוכית ורגליי אף פעם לא חצו את גבולות הארמון.

   זה קרה בפתאומיות מקפיאת דמים. בין לילה האנשים התקבצו להפגנה גדולה שלא ראיתי כמותה בחיי. השמועות היו שהאנשים איבדו את דעתם. אונס, גניבות, והרג התפשטו ברחובות. המורדים רמסו את כל מי שנקרה בדרכם וסירב להצטרף אליהם. והם התקרבו אלי במהירות. אל הארמון שלי, מקום מבטחי והמקום היחיד שהכרתי.

"נסיכה, באתי לתת לך עדכון על המצב באיספיר, הבירה שלנו. המורדים גוברים על כוחות הצבא האזרחי. שר הצבא מדווח על אבידות של אלף חיילים הלילה." קולו של מר דייוידסון נשמע מאחורי גבי.

הסתובבתי אליו ועל פניי הייתה נסוחה חרדה.

מר דייוידסון היה יועצו האישי של אבי. הוא היה איש זקן ומקריח, כרסו הכבדה הילכה לפניו והוא תמיד לבש את אותן חליפות אפורות ומחויטות עם עניבות בצבע ארגמן ונעליים שחורות מצוחצחות להפליא. ידעתי שאבי העריך את מר דייוידסון מאד. הוא היה חברו ואיש סודו. הם נהגו לדבר במשך שעות ארוכות בחדר העבודה שלו בדלתיים סגורות בזמן שאני הייתי עסוקה בקריאה או תפירה. כעת מר דייוידסון היה עוזרי האישי. עדיין הרגשתי נבוכה ומעט עצובה בקרבתו. נוכחותו סימלה כבדות ואחריות, ובנוסף, היא גרמה לי להתגעגע לאבי אף יותר.

"מה עליי לעשות?" שאלתי בקול סדוק. "לפני ההכתרה שלי, אף אחד לא יתייחס למילותיי בכבוד. עודני נסיכה ורבים רואים בי כבורה ותמימה."

"אין ספק, גברתי, שיש דבר אמת בדעתם." העיר מר דייוידסון. "זו אחת הסיבות למהומות. האנשים כועסים על המצב הרעוע שבו הם חיים. גורדי שחקים שבהם נדחסות עשרות משפחות, קור אימתני בחורף, מחסור באספקת מזון, גניבות ורציחות באישון הלילה. את לא מודעת לאף אחד מאלו. אך העם חש מאוים. בין פשוטי העם יש קבוצות של קיצוניים שמאיימות על שלום הציבור. האנשים הרגילים קוראים להם 'הצללים השחורים'. אנשי 'הצללים השחורים' הם אנרכיסטים שמנסים לעורר טרור בין האנשים. את, שתמיד חיית חיי נוחות בארמון, לא הכרת תחושות של פחד ואימה. אף פעם לא היה לך קר ואף פעם לא גוועת ברעב או פחדת שמה חייך יגמרו בסמטה חשוכה-"

-"אומנם אני חייה בארמון אבל זה כלא מזכוכית!" התפרצתי לדבריו. "לא הייתי מודעת לסבלם של האנשים, כי אף אחד לא בטח בי מספיק כדי לספר לי. תמיד החשבתם אותי כילדה קטנה ותמימה ולא נתתם לי הזדמנות, אתה וגם אבא!"

"אל תדברי כך על אביך שעשה כה הרבה למענך!" קולו היה חד כסכין. "אין לך טיפת הבנה לגבי המצב המסובך בו אנו נמצאים כרגע. אביך עשה הכל כדי להגן עלייך והוא צדק כשניסה למנוע מפרחחית קטנה להתערב בענייני המדינה!"

"אבי נפטר והפרחחית הקטנה, כפי שאתה קורא לי, היא המלכה הבאה בתור. ומכיוון שאני הסמכות העליונה מרגע הכתרתי אתה תתייחס אליי בכבוד הראוי ולא תרים את קולך בנוכחותי!"

מר דייוידסון השתתק לשמע ההתפרצות שלי ועיניו החלו לבחון את נעליו ביתר תשומת לב. מילותיי הדהדו בין אוזניי סומק עז התפשט על לחיי. אף פעם לא העזתי להרים את קולי על אנשים בכירים, ועוד לצעוק בגאון שאני 'הסמכות העליונה' ולדרוש שיכבדו אותי. כעת הרגשתי שאיזה שד בלתי נראה יושב בבטני ומתמרד נגד כל מה שהכרתי.

"נסיכה, הניחי לי להביע את התנצלותי." מר דייוידסון פלט לבסוף בקול פחות סמכותי וכבד. "לא רציתי להעליב את כבודך אלא רק לציין את חוסר ניסיונך לקראת התפקיד שעלייך למלא. זהו תפקיד שדורש הרבה אחריות, כוחות ובגרות נפשית."

הנדתי את ראשי באיטיות.

"רק דבר מה נוסף, לגבי ההכתרה שלך, נסיכה."

"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך, אני כבר מתחילה להילחץ. למה הטקס מתעכב כל כך? נקיים אותה בשבוע הבא, נכון?! גברת פריסיליה כבר לקחה את מידותיי לשמלת ההכתרה שלי-"

נזכרתי בשמלה המהפנטת שחיכתה לי ולרגע הייתי שוב בחדר הסטודיו על הגג, הכוכבים נצנצו מעל לראשי וגברת פריסיליה דקרה אותי שוב ושוב עם המחטים שלה והתנצלה ללא הרף. התאהבתי בשמלה בשנייה שראיתי אותה. זו הייתה יצירת אומנות. שובלים של תחרה ומשי בצבע אדום, סלילי זהב נשזרו לאורך הגזרה שלי וחצאיות מלטפות נפלו על הרצפה מסביבי עם מלמלה מזהב. אפילו בתמונות מן ההכתרה של אימא ואבא לשמלתה לא היה פאר שכזה. השמלה שלי שידרה יוקרה ושמץ של קסם - לראשונה בחיי הצלחתי להרגיש כבת מלוכה.

"-ההכתרה לא תוכל להתקיים זה עתה. לאור המהומות ברחובות." מר דייוידסון המשיך. כה התמקדתי בשמלה שלגמרי שכחתי שהוא עדיין היה בחדר.

"-מה?!"

"אי אפשר לערוך את הטקס כאשר מתרחש מרד, נסיכה. הטקס, התהלוכה המלכותית ברחובות איספיר, התרועות למלכה החדשה, טקס קבלת המנחות... כל אלו לא יתאפשרו. האם את באמת רוצה לנופף בטקס יוקרתי ומתנשא  כאשר בני עמך סובלים וכועסים?!"

"דינסטיה לא יכולה להישאר ללא מלכה." קבעתי בחדות.

"אנחנו נכתיר אותך כאשר המהומות יירגעו. ומכיוון שאינך המלכה עדיין, אנחנו עדיין נמצאים תחת חסותו של אביך המנוח. יש בידי צוואה שבה אביך הכתיב מה עלינו לעשות במקרה מותו." הוא הוציא מפנים חליפתו נייר כסוף ופרס אותו לפניו.

"במקרה שבו יגיע מותי בטרם עת, ממלכת דינסטיה תעבור לבתי היחידה, אדריאנה (בת ברוטוס ופיונה ויילינגטון). במקרה שבו אדריאנה לא תגיע לגיל שמונה עשרה, עליה לנהל מועצת בכירים שתעזור לה להגיע להחלטות הפוליטיות הנכונות עד שתגיע לגיל הבגרות. עוזרה ויועצה האישי יהיה מר דייוידסון ותפקידו יהיה לתת מענה לכל שאלותיה ובקשותיה. בגיל שמונה עשרה אדריאנה תהיה רשאית לשנות את ההרכב המלכותי כמבוקשה.

במקרה ובו תתרחש מהפכה לפני הגיעה לגיל בגרות, על אדריאנה להתפנות מידית מן הארמון לאזור וייטפאלאס בעזרת השומרים האזרחיים, שם תימצא במקלט עד שתחלוף הסכנה לחייה ולמלכותה. במקרה ובו אדריאנה, בתי, תמות בטרם עת, ולא יימצא יורש לממלכה, השלטון יעבור לדודי, מר ג'יימס פונטונסין, בן מריה ואדם פונטונסין מאזור קליאנס.

נכתב על ידי ברוטוס ויילינגטון, בן לאיסה וביירן ויילינגטון, זיכרונם לברכה בשנת 2232, אוגוסט השמיני."

    כשהוא סיים לקרוא נאבקתי כדי לא לתת דמעות שנקוו בעיניי ליפול על לחיי. לשמוע על צוואתו של אבי, בפעם הראשונה, גרם לליבי להיצרם. הנה הייתה עוד הוכחה שהוא כבר איננו והוא השאיר אותי לגמרי לבדי, לא מוכנה לאובדן ולאחריות החדשה שנחתה אליי. אף פעם בחיי לא הרגשתי כה בודדה וחסרת אונים.

"אני לא מאמינה שעליי לעזוב את הארמון, שעליי לעזוב את איספיר." מלמלתי בחרדה.

     כוחותיי נטשו אותי. מסכת האומץ שעטיתי על פניי נפלה ונתנה לפחד לבצבץ מעל פני השטח. המחשבה שאצטרך לצאת החוצה כעת, משהו שתמיד חלמתי לעשות, עוררה אימה בקרביי. מה אם המורדים ישיגו אותי? מה אם הם ישימו עליי יד? מה אם אני לא אצליח לשמור על עצמי? הממלכה תעבור לדודו של אבי, ג'יימס השחצן ההוא, שהיה טיפש ולא יוצלח, כפי שאבי נהג לומר.

"תצטרכי להוריד פרופיל, לאבד את הזהות שלך לעת אתה. מהרגע שתחצי את גבולות הארמון לא תהיי הנסיכה אדריאנה, אלא קטלינה קלינוב מאיספיר, בת שמונה עשרה, בתם של אנשים פשוטים ממעמד הפועלים. הורייך נהרגו על ידי 'הצללים השחורים' כשהיית בת ארבע. נלביש אותך בבגדים רגילים, תסעי עם השומרים האזרחיים ברכבת האקספרס עד לפיינלוס. משם ייקחו אותך המרגלים שלנו ותלכו ברגל ביער קירוס, תחצו את נהר המייס ותגיעו לטירה בוייטפאלאס." מר דייוידסון השיב.

    מחשבות כה רבות התרוצצו בראשי, הן דחקו זו בזו קדימה כמו פקק תנועה וגרמו לי לסחרחורת איומה. נאחזתי בכיסא שעמד לידי כדי שרגליי הרועדות לא יקרסו תחתיי.

     במשך שבע עשרה שנה הייתי סגורה בארמון של דינסטיה, ארמון מזכוכית שהיה כה רחב ידיים שלעיתים הרגשתי שיכולתי לטייל בו במשך ימים ארוכים מבלי להגיע לקצו. ארמון שהיו בו גנים טרופיים ובריכות חמות וקרות שטבלתי בהן וחדרי סטודיו שצפו אל השמיים שבהם יכולתי להביט בזריחות ובשקיעות. ארמון שבו ביליתי כל יום ויום בחיי, מקום שבו למדתי לראשונה ללכת על רגליי, לקרוא ולכתוב, לרקוד ולנגן על פסנתר, לתפור ולסרוג. במקום הזה הכרתי את כולם. אף אחד לא הורשה לתת לי יחס מועדף אבל כילדה התחבבתי בקלות וכנערה הייתי אדיבה מספיק כדי לא לזלזל במעמדות הנחותים ממני וכך זכיתי להערכתם. הכרתי את המשרתים הנחותים ביותר, שניקו את המרצפות במרתפים, את הטבחים, את הסדרנים ואת אלו שהדליקו את הקמינים בחורף. הכרתי את אנשי הצבא ואת הפוליטיקאים ואת נשות הפוליטיקאים ואפילו הפילגשים שלהם. ידעתי מי מנהל רומן ומי בוגד בבני זוגו. ידעתי על אהבות שצמחו ולבבות שנשברו. כל חיי סבבו סביב המקום הזה. מהרגע שקמתי בבוקר ועד לרגע שבו הנחתי את ראשי על הכר כדי להירדם. לא הכרתי עולם אחר. לא הכרתי את המקום הזר והמנוכר שמר דייוידסון תיאר לי כעולם ה'אמיתי'. מקום שבו התרחשו אונס, גניבה ורצח לאור היום. כל אלו נשמעו כמו חלום הבלהות הכי גדול שלי. לא פלא שהאנשים כעסו. לא פלא שהם החליטו למרוד. אף פעם לא תיארתי לעצמי שכשאצא לעולם האמיתי תהיה סכנה לחיי.

"מתי עליי אמורה לעזוב?" לחשתי.

"עם רדת החשיכה, נסיכה." מר דייוידסון השיב. "העצה שלי היא שתקחי הרבה בגדים חמים איתך. החורף מתקרב."

הוא הסתובב ויצא מן החדר והשאיר אותי להתבוסס במחשבותיי.

אומנם קודם לכן התפרצתי בפניו, על כך שאהיה המלכה והסמכות העליונה בדינסטיה, אך באותו רגע חשתי כמו נקודה אפסית ולא משמעותית ביקום. ופחדתי פחד מוות ממה שעתיד להביא עמו היום למחרת. 

ההמשך יבוא בקרוב! אשמח לקרוא את התגובות שלכם!!! :)