' מלאך המוות לקח אותה...' התשובה של רנה הדהדה בתוך הראש של לונה כשזאת
נרדמה. המשפט חזר מספר פעמים והיא לא הצליחה להירדם עד הסוף במיוחד כשדמותו של רנואר
צצה במחשבותיה כמו בועה. לבסוף רגליה לקחו אותה בנדנוד לחלון וידה משכה את הווילון
הצידה בתנועה חדה ומהירה (יחסית למישהי שלא יכלה להירדם). לונה פתחה את החלון שהיה
פתח למרפסת ואוויר צח ונקי נכנס לתוך החדר. תחושת החנק נעלמה מגופה וסופסוף היא
יכלה ללכת לישון ולעצום את העיניים. השמיכה הייתה רכה ונעימה כאילו ליטפה את הגוף
שלה בקלילות אוורירית והיה נדמה כאילו לונה לא לבשה פיג'מה בכלל. אחרי מספר דקות
היא נרדמה בשקט. הרוח המשיכה לאוורר את החדר המרווח והאוויר היה קר יחסית לעונה.
לונה התכרבלה בשמיכה אבל המחשבות לא הניחו לה לחלום חלום ורוד ומאושר. תמונות מהתאונה
של אימא שלה חלפו בתוכה וגם בנוסף צמרמורת מעיקה הרעידה את הגוף שלה. לפתע הכול
נעצר, הזיכרונות נעלמו התחושה של האשמה נעלמה. לונה ניסתה להתעורר אבל השליטה
כאילו אבדה ושום שריר לא הקשיב לה. הלב המשיך לפעום והקצב עלה מרוב לחץ שמשהו קרה
לה. 'אני הולכת למות?...' המחשבה עברה בראשה ודמעות התחילו לזלוג מהעיניים שלה
והרטיבו את הכרית הלבנה. שנייה לאחר מכן משב רוח עבר בכול החדר והרגיע את נשימתה.
הדמעות לא עצרו ולבסוף היא החליטה לקבל את המוות על עצמה. 'מגיע לי למות....לא
הצלחתי להגן על האנשים שאהבתי...' היא לחשה והחזה שלה בער מבפנים מרוב רגשות
האשמה. לפתע יד קרה עברה על הלחיים שלה וניגבה את הדמעות. היד הייתה עדינה
והאצבעות היו קרות. הן ליטפו את הלחיים שלה ואז אבצע אחת נגעה בשפתיים שלה. המגע
היה רך ונעים אבל זה לא היה מגע של אישה. החזה של לונה המשיך לבעור אבל היא לא
בכתה יותר כי רוב המחשבות שלה התפוגגו מהראש שלה והכאב היחיד שנישאר הוא כאב מאולץ
כאילו מישהו רוצה שהיא לא תזוז. הנוכחות בחדר הייתה של אישיות חזקה ומה שזה לא היה
זה לא היה אנושי. הליטוף עבר לצוואר החשוף שלה ושוב צמרמורת עברה בגופה. בחוץ היה
אפשר לשמוע צרחות עורבים וצליל כנפיים הנוגחות זו בזו. האור של הירח חדר מעט לחדר אבל
הוא לא הצליח להאיר מספיק את החשכה של החדר. היד החשופה עברה לאט למעטה לכיוון
החזה. המתח עלה ודפיקות הלב התגברו כשהכאב התחזק יותר ויותר והתרכז בנקודה אחת
במרכז החזה. כשהיד נעצרה על הנקודה הזו הכאב התחזק וכל שריר בגוף שלה התכווץ
כשגופה התפתל כמו נחש ארוך בעוד שהיא לא יכולה לצעוק כשהכאב חונק אותה. אחרי שבריר
שנייה הכאב כאילו התמוסס באוויר. הנשימה שלה חזרה למצב המקורי, הפעימות נרגעו והלב
חזר לפעום באיטיות, והגוף שלה התרופף והשתחרר. היד עלתה למעלה וליטפה את צווארה
שנית כשהדמות התקרבה יותר ויותר כלפיה. פחד השתחרר בתוכה כששוב מחשבות מילאו אותה
באופן מלא. 'מי זה?...מה הוא רוצה?' היא אומנם נהנתה מהמגע אבל לא היה לה מושג מי
זה אותו אדם ומה הוא רצה ממנה. שפתיים רכות ונעימות נגעו בצוואר שלה בעדינות ונשקו
לה. סומק קל עבר על פני הלחיים שלה כשהיד השמאלית שלה החזיקה את היד שלו. היא לא
רצתה שהרגע הזה יגמר אבל השפתיים הללו התנתקו מתוך חוסר ברירה ממנה. היד שלה
החזיקה אותו בחוזקה אבל לבסוף הם התנתקו והוא נעלם מהמרחב. היא פתחה עיניים
בזריזות והתיישבה על המיטה. החלון שלה היה פתוח וקולות העורבים התערבבו עם השתיקה.
היא עברה על הצוואר שלה עם היד שלה וחייכה לעצמה. " אני והדמיון המפותח
שלי...." לחישה נשמעה ממנה כשלפתע משהו תפס את תשומת ליבה. מולה, על שולחן
הכתיבה, בתוך אגרטל הזכוכית שהיה צריך להיות כביכול ריק נימצא ורד אדום עטוף בסרט
שחור ונוצה שחורה ליד האגרטל. הוורד היה טרי כי היו עליו טיפות טל שנצצו באור כמו
יהלומים קטנים. 'זאת בטח רנה...' חייכה לונה וחזרה לישון כשהשמיכה שלה עוטפת אותה
בעדינות.
******
"הנה אתה, רן." נשמע קול של ילדה תמימה מאחורי גבו של רנואר.
הוא לא טרח אפילו להסתובב לאחור ולבדוק מי קרא בשמו. "מירה [Mira] מי הרשה לך לבוא לפה?" קולו היה אדיש
וחסר חיים. מתוך הצללים נשמעו חריקות של כיסא גלגלים כשהגלגלים נעו לכיוון ברזלי
הגדר. האור חשף ילדה בעלת שיער כתום קצר עם סיכת פפיון קטנה מאחורה. הילדה הזיזה
את הכיסא לכיוונו. "אל תתקרבי!" הוא צעק לעברה ועצר אותה. "אני לא
אמות...אין לך סיבה לדאוג." ענתה מירה בנימה צינית. נוצות שחורות נעו באוויר
בעוד שרנואר קפץ מהגדר לעברה ונחת בשקט על רצפת הבטון הקשה. "את לא אמורה
להיות פה." הוא לקח את הכיסא וגרר אותה לכיוון היציאה. "למה לא?"
שלבה מירה את הידיים שלה. "כי זה מסוכן מידי..." הוא לחש באוזנה ונישק
את המצח שלה. "למה אתה לבד פה? הרי עבר הירח המלא...ואימא כבר דואגת
לך." נאנחה מירה. "הנוף ממכר אותי בלילה..." הוא חייך לעצמו וליווה
אותה למדרגות. "איך עלית לפה בכלל?" הוא שאל אותה והביט בעיניים שלה עם
העיניו. "בעזרת המעלית." מירה הצביעה על המעלית בצד השני. "יופי אז
ככה נחזור." הוא קרץ לה ושניהם ירדו בזהירות במדרגות לעבר המעלית. רגע לפני
שהמעלית נסגרה הוא הביט לעבר טיפת השמיים שראה. עיניו היו מלאות עצב והוא נשך את
שפתו התחתונה. "שמעת שלגברת בלאנק יש עוזרת חדשה?" מירה העזה לשבור את
השתיקה של הרגע. רנואר לא ענה והמשיך להסתכל על הדלת שנסגרת. "שמעתי שהיא ממש
יפה יחסית למישהי בת 18." גיחכה מירה והם ירדו במעלית. רנואר חייך רק ועצם את
עיניו כשהוא עצמו נישען על קיר המעלית. שניהם שתקו עד לרגע היציאה. הוא לקח את
מירה והסיע אותה לעבר הלימוזינה שחיכתה להם שם. 10 שומרי ראש עמדו מצד לצד כשהם
עברו. מירה דפקה על דלת הזכוכית והיא נפתחה. "אמרתי לך שאני אמצא אותו."
חייכה מירה והזכוכית נסגרה. אחד השומרים פתח את הדלת ושניהם נכנסו פנימה. זה היה
האוטו האחרון שנסע הלילה.
*****
השמש זרחה בזריחה מדהימה בבוקר ביום למחרת. לונה כבר הספיקה להתלבש
ולהכין ארוחת בוקר לרנה ולעצמה. כששתיהן התיישבו בשני צדדיו של השולחן רנה בדיוק
קראה את המגזין השבועי שלה. "איך ישנת יקירתי?" שאלה רנה כשלגמה את התה
שלה בזהירות רבה. "טוב יחסית...לא הצלחתי להירדם בהתחלה אבל אחר כך הצלחתי
בסופו של דבר." קולה של לונה היה תשוש ושקט במיוחד כשמחשבות על הלילה עברו
בראשה. "העיקר שזה הסתדר בסוף..." רנה השלימה את המשפט שלה ולקחה עוגייה
מהצלחת. "את הולכת לחפש היום עבודה?" השאלה הזאת העירה את לונה מההפנוט
שהייתה שקועה בו. "נכון מאוד! שחכתי לגמרי!" קפצה לונה בזריזות והזיזה
את השולחן חזק דיו כדי לשפוך את הקפה שלה על המכנסיים שלה. "קודם תחליפי
מכנסיים חמודה שלי." צחקה רנה ולונה רצה לעבר המדרגות. "תסתדרי בלעדיי
לכמה שעות?" צעקה לונה מהמדרגות. "כן, ברור שכן יקירתי." ענתה לה
רנה כשלונה קפצה מהמדרגות, נעלה את הנעליים שלה ורצה מהבית. רנה נופפה לה מהחלון
ולונה נופפה חזרה כשרצה לעבר תחנת האוטובוס הקרובה ביותר.
לבסוף אחרי שעה עצר האוטובוס בתכנה המרכזית של העיר. לונה מיהרה לצאת
מהאוטובוס והתקדמה במהירות לעבר בית קפה מושקע במראה שלו שהיה כמה רחובות משם.
כשהתקדמה למעבר החצייה המכוניות דהרו כמו שוורים בעדר. הרבה נעמדו לידה ולמשך
שנייה קלטה לונה מישהו שעבר בצד השני. זה היה רנואר לבוש במעיל עור ומכנס שחור
שממש החמיא לו. רוב הנשים הסתובבו כשעבר לידן והרבה התלהבו ממנו. אבל לרגע המבט
שלו ננעץ על לונה מעבר לכביש. הוא נעצר והסתכל עליה כמה שניות אבל ללונה זה היה
כמו נצח. היא לא הצליחה להתנתק ממנו כאילו הוא מושך אותה אליו. האור ברמזור התחלף לירוק
ואנשים התחילו לחצות את הכביש אבל לונה לא זזה. היא הרגישה שאסור לה לזוז. מרחוק
נשמעו קולות צפירה חזקות. לונה התנתקה ממנו והסתכלה לצדדים. שתי מכוניות התקדמו לכיוון
המעבר חצייה במהירות מופרזת ללא אפשרות
לעצירה. לפתע מול העיניים שלה המכוניות התנגשו כשבניהן היו הולכי רגל שנמחצו
למוות. הדם הותז לכול עבר וגם על הבגדים
שלה. היא לא יכלה להגיב כי לא ידעה איך לעשות זאת. לזירה הגיעו עשרות אנשים בליווי
משטרה ואמבולנסים. מתוך כול הקהל רנואר כבר לא היה שם כדי להביט בה. הוא מזמן הלך
והיא המשיכה לחפש אותו כאילו פיתחה אובססיה כלפיו. היא עדיין עמדה שם כשפינו את
המתים ואת הפצועים. בין כול הדם לונה הבחינה במשהו יוצא דופן: נוצה שחורה שצפה לה
על פני השלולית. אותה נוצה שהייתה אצלה בחדר ועכשיו עוד נוצה כאן. היא התקרבה
לזירת התאונה, כמעט נגעה בנוצה כשלפתע מישהו תפס את ידה מאחורה. "אל תגעי
בזה!" הקול נשמע מאיים אבל זה היה קול של אישה כבת 30. לונה הסתובבה בחוסר
שקט וראתה מולה נזירה מהכנסייה מחוץ לעיר. "למה לא לגעת?" שאלה לונה את
הנזירה בנימה רצינית יחסית. "כי אם תיגעי אז את תמותי בפעם הבאה." ענתה
הנזירה והסתובבה ללכת כשלונה תפסה אותה בבגדיה. "מי אחראי לזה?!" ליבה
פעם במהירות שיא ונשימתה התגברה. "את יודעת את התשובה." נאנחה הנזירה
והשתחררה ממנה. היא המשיכה ללכת לעבר המדרכה כשלונה אחריה. "אם את רוצה לדעת
עוד פשוט בואי איתי. " הציעה הנזירה ושתיהן הלכו לעבר הגשר שהוביל לכנסייה
החשובה ביותר המדינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
JuSt_Un!que