ואני לא באמת יודעת למה אני כותבת כאן...

הבלוג הזה התחיל בתור פלטפורמה לכתיבת הסיפורים שלי, אבל אני מניחה שאני זורקת כאן משהו לאוויר ומנסה ללמד אותו לעוף. רק לנסות. הרי הוא יכול ליפול, כמובן, אבל אז זה אומר ששום דבר לא השתנה.

אז מה אני עושה כאן? שאלה טובה. פשוט לכתוב משהו. איפהשהו.

זה כאילו ניסיתי הכל.

ואני כבר לא ילדה קטנה, אני ממש יכולה לדבר על זה עם האנשים שקרובים אלי והם יודעים הכל ועוזרים לי.

ועדיין, יש כמה מילים שאני לא מצליחה להגיד לאף אחד כי אף אחד לא יבין. אז הנה, זכיתם, קוראים אנונימיים שנחתו לבלוג הזה לפתע (היי לכם). אתם הולכים לשמוע את מה שאף אחד לא יבין (בהנחה שגם אתם לא תבינו).

אני פשוט תוהה מתי אני אהיה מאושרת.

באמת שניסיתי הכל.

אמרתי לעצמי - אם אני לא מאושרת עכשיו, אז אני אשנה את החיים שלי.

ואיך עשיתי את זה? ויתרתי על הדבר היחיד שאיכשהו גרם לי אושר. 

אבל הגורמים שגרמו לי סבל לא נעלמו.

רק חלקם, אולי.

והכי גרוע זה שאני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות.

סבבה, אז אני חיה ונושמת, משתדלת לא לחזור לנקודת ההתחלה לפני 3 שנים.

אבל למה זה כל כך כואב?

והאם אני אי פעם אהיה מאושרת?

זה כאילו שום דבר לא השתפר ולא יכול להשתפר.

ולא, אני לא הולכת לאבד את כל מה שאני כי זה לא יעזור. להשתנות ולהיות כמו שאחרים רוצים שאני אהיה...

אני במילא כמו שהם רוצים שאני אהיה, אבל לא במלוא מובן המילא. כי יש לי עוד רצונות משלי שאני שומרת לעצמי.

יופי, עלמת מאפין, זכית בסיפור הטרגדיה שתמיד חלמת עליו. רומיאו ויוליה.

עכשיו זה החלק שבו את שותה את הרעל.

אבל לא, את לא עושה את זה, כי את הגיונית.

ושוב, המחשבה הזאת. אוח. הלוואי שפשוט יפול עלי פסנתר מהשמיים.
אני באמת תוהה מה נפלא כל כך בחיים האלה...