אפריל || סיפורים בהמשכים .

פרק 7 - ״המבצע משתבש״ .

"שרה?!" צרחה שנית. "לא, לא, לא... לא!"

מלינדה ידעה שהיא הבאה בתור. היא הייתה על סף ייאוש. כבר לא היה אכפת לה להילחם, כבר לא היה חשוב לה החופש.

היא החליקה את גבה בקיר הבטון המחוספס. היא כיבתה את הפנס. ידיה חפרו בתוך שיערה בחוסר אונים. "כריסטופר..." מלמלה בשקט. דמעותיה עמדו לפרוץ. "כריסטופר!!!" צעקה. ההד חזר על דבריה.

לולא נזכרה את מה שאמר ג'ף, היא לא הייתה ממשיכה. היא האחראית, ידעה. היא אזרה את מעט כוחותיה בידיה וקמה. הפנס חזר להאיר, והיא החלה לרוץ. זה כל מה שהיה חשוב. לברוח מבלי לזכור כלום, מבלי לחשוב על כלום. רק לברוח קדימה, לתת לעיגול האור שיצר הפנס להוביל אותה אל הלא-נודע בתיעלות המסתוריות של הרכבת התחתית. היא שמעה צעדים. סימן שהחוטף המסתורי מצמצם את הפער. היא ברחה יותר מהר, אילצה את רגליה לרוץ מרחקים לא הגיוניים אפילו יותר. פרץ הדמעות השתחרר. היא הייתה האחראית על המשימה המטומטמת הזאת. היא נכשלה. הובילה את כולם לכישלון, אחריה. יותר מזה, היא אכזבה את ג'ף. ועכשיו גם את עצמה.

"מלינדה!" צעק הקול. היה זה קול מוכר.

"כריסטופר! תודה לאל שאתה כאן!!! איך הגעת? אתה בסדר?! הסוכן השלישי... פיליפ, גם נחטף?" הציפה אותו בשאלות.

"הכל בסדר, בערך. כן, פיליפ נחטף. היה מעבר מהתיעלה שלנו, איכשהו, לתעלה הזאת. ראיתי אותך, אבל ברחת ולא הקשבת. איפה שרה ומייקל?"

"נחטפו. קודם מייקל, אחר כך שרה. ממש בזה אחר זה! מבצע מעולם לא השתבש אצלינו ככה! אם נצא מכאן בחיים... אני לא בטוחה שאני ארצה להמשיך בכל העניין של הריגול החשאי. נדמה לי ש... אני אפילו אחזור לאמריקה. השארתי שם איזה... עניין לא פתור."

"את מתכוונת לוויל."

"אתה -"

"את סיפרת לי. ביום השני לאחר שהגעת לבריטניה. זה בסדר, אחריי הכל, התגעגעת אליו כל כך שדיברת עליו מתוך שינה."

"הבעיה היא... שאני לא בטוחה שאני רוצה לעזוב. יש כאן יותר מדיי להשאיר. המבצע... עדיין לא הושלם."

"את בטוחה שהמבצע זאת הסיבה היחידה שאת לא רוצה לעזוב?" חייך כריסטופר חיוך שאפילו בחשכה המוחלטת ששררה בתיעלות היה ניתן לראות.

"אתה רומז משהו?" חייכה מלינדה.

"לא, ממש לא. אני חושב שאולי, רק אולי, את לא ממש רוצה להשאיר אותי מאחור. רק אולי."

"מה?! לא!" מחתה מלינדה מיידית. "עשיתי את זה עם וויל מצויין. חוץ מזה, זאת הייתה רק נשיקה. תתגבר."

"עובדה שעכשיו יש לך רגשות אשם על שעזבת את וויל, ואת רוצה לחזור אליו."

"עזבתי אותו מתוך התחייבות לסוכנות שלי."

"מה שתגידי..." אמר ומלינדה משכה בכתפיה באדישות מזוייפת. "מלינדה... את באמת חושבת שזאת הייתה... רק נשיקה?" שאל לאחר כמה זמן.

"אני לא יודעת. אם קודם הייתי מבולבלת... עכשיו עשית אותי יותר כזאת אחריי הנשיקה. אגב, אתה לא סיימת את המשפט שרצית לומר לי!" ענתה.

"איזה משפט?" שאל כלא מבין.

"אל תיתמם, אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת. אבל כדי לעזור לבעיית הזיכרון הדמיונית שלך, אני אעזור לך. אמרת משהו על הנשיקה. איך זה הלך? 'וזה היה...' "

"זה היה... טוב. בסדר?"

"זהו? רק טוב?"

"זה היה כיף. יותר טוב?" תיקן את עצמו ומלינדה חייכה ברצון.

צרחה מעומק התיעלה, מאחור, קטעה את דיבוריהם השלווים של כריסטופר ומלינדה.

"רוץ!!!" צעקה מלינדה והשניים החלו לרוץ קדימה במלוא המרץ. לאחר זמן ממושך של ריצה בלתי פוסקת, מלינדה התעייפה ועצרה.

"את בסדר? את נראית לי תשושה... וחיוורת. בטוחה שהכל טוב?" שאל כריסטופר.

"תירגע, אני מרגישה טוב. רק סחרחורת קלה, זה הכל. אני בסדר," מחתה מלינדה.

"את לא נראית ככה."

"תודה, באמת."

"אני אומר את זה מכוונה טובה. בואי, תעלי על הגב שלי."

"השתגעת?! לא סחבו אותי ב'שק-קמח' מאז שהייתי בכיתה ג'! והדיאטה האחרונה שלי הייתה בתיכון. זה רעיון גרוע."

"בסדר, אז אני מניח שאת רוצה שאשאיר אותך כאן, ליד הלא-נודע שמתקרב מאחור, ואברח לי לדרכי. נכון?"

"הצעה לא רעה."

"מלינדה, אני רציני! בואי, לפחות לחצי הקילומטר הקרוב."

מלינדה גלגלה עיניים ועלתה על גבו של כריסטופר. הוא שיבש לה הכל. עד הנשיקה... היא הייתה בטוחה שוויל הוא אהבת חייה, שאותו היא אוהבת ועליו היא מתכוונת להילחם בחייה. על וויל היא בנתה את הכל, ועכשיו הכל התרסק. רק בגלל נשיקה עם אדם שהפך את כל עולמה.

"את בסדר שם?" שאל כריסטופר.

"הכל טוב. אתה מסוגל בכלל לסחוב אותי?"

"בטח," ענה, מנסה להסוות את הקושי שבקול שלו. "אל תגזימי, את לא שוקלת כל-כך הרבה. את ממש רזה, הייתי אומר."

"אבל... גם אתה התאמצת לא מעט. יודע מה? תוריד אותי. אני אסתדר. אתה לא יכול לרוץ כל כך הרבה עם משקל על הגב שלך. פשוט... נתחיל בהליכה מהירה ואז נעבור לריצה. מסכים?"

"מסכים," אמר והוריד אותה. היה קשה לו להסתכל ישירות אל פניה. הוא קרוב אליה יותר מדיי.

גם מלינדה הרגישה מבוכה. מה ג'ף יגיד כשישמע שהסוכנת המצטיינת שלו לא עמדה בפיתוי ונישקה את הסוכן שהוצמד לה? צחוק בוודאי לא ישולב בשיחה הזאת.

הצרחות מאחור התקרבו במהירות לא אפשרית. גם מלינדה וכריסטופר הגבירו מהירות. מתוך האפלה הופיעה פתאום דמות מוכרת.

"שרה!" זועזעה מלינדה. "מה קרה?! איפה מייקל? איפה היית? מי לקח אתכם?!"

שרה לא ענתה. היא גם לא נראתה כאילו היא התכוונה לענות. למעשה, עינייה היו פעורות לרווחה. שיערה היה פרוע ומפוזר בצורה מפחידה. היא נראתה כאילו שהשתבשה עליה דעתה. היא העיפה מבט על מלינדה המבוהלת ופרצה בבכי מדאיג. "מה קרה לך?!" חזרה מלינדה לתהות.

היא בכתה ושפשפה את עינייה בלי לומר מילה. כך עברה דקה ארוכה. ואז היא קפאה במקומה. המתח באוויר הורגש להחריד. היא הסתובבה בתנועה חדה אל עבר כריסטופר במבט המשוגע שהיה לה.

"אתה!!!" היא סיננה בקול שבור. היא אחזה בשתי ידיה בחולצתו של כריסטופר. היה לה כוח לא נורמלי. היא החלה להכות את כריסטופר בבטנו. כריסטופר ניסה להלום את המכות ולהרחיק אותה ממנו מספר פעמים, אך ללא הצלחה. שרה הייתה נחושה לפגוע בכריסטופר. היא פשפשה בכיסה, והוציאה מכשיר מסויים אותו היה קשה לראות דרך החושך הכבד. מלינדה ההמומה רק הביטה במה שקורה בלי לעכל. היא הייתה מופתעת ומזועזעת מדיי מכדי לקלוט מה קרה.

"שרה, תורידי את זה, בבקשה," דיבר כריסטופר בטון רגוע ככל שיכל. "שרה! מה את עושה עם זה?! תורידי מיד את המחשמל! שרה, תקשיבי לי!!!" צעק.

לא נראה שזה עזר. ככל שדיבר, ככה שרה קרבה יותר ויותר את המכשיר אל בטנו של כריסטופר. מלינדה פעורת הפה עדיין לא הבינה מה עליה לעשות.

"מלינדה," פנה אליה בקול חושש וחרישי. "היא הולכת לחשמל אותי למוות."

"תפסיקי!!!" צרחה מלינדה בקול רועד. "עזבי אותו! הנה, אני פה. תחשמלי אותי במקומו!" צעקה.

שרה הסתובבה אליה. המבט המאיים כבר ירד מפניה. "את... את טובה. זה הוא! זה הוא!!!" היא אמרה.

"שרה, תקשיבי לי! זה כריסטופר, הוא טוב! הוא עובד איתך בסוכנות! את לא צריכה לחשמל אותו!!!" ניסתה מלינדה לשנות את דעתה.

"מלינדה, עזבי אותה! היא השתגעה!!! תברחי, רוצי. היא תנסה לפגוע גם בך!!!" אמר כריסטופר שהיה צמוד לקיר התיעלה עדיין.

שרה הסתובבה ומבטה המפחיד שב. היא התקרבה אל כריסטופר באיטיות מאיימת, מכוונת לעברו את המחשמל.

"שרה, שחררי את זה. עזבי אותו!" אזהירה מלינדה. הפעם, שרה התעלמה. "שרה, את לא משאירה לי ברירה!!!" אמרה מלינדה. היא עדיין סירבה להקשיב. "שרה!!!" צעקה מלינדה והטיחה בראשה את תיק הצד הכבד שלה. שרה צנחה אל הריצפה. כריסטופר ומלינדה נשמו לרווחה. מלינדה אפילו חיבקה אותו.

"צריך לטפל בה. פיזית ונפשית. היא עדיין..." היססה מלינדה.

"חיה? כן. צריך להוביל אותה לבית החולים שבבעלות הסוכנות שלי. הם יידעו איך לטפל בה."

"מה גרם לה להיות כל כך נסערת? מה גרם לה לאבד את שפיותה?! כריסטופר, צריך לצאת מכאן. עכשיו. המשימה הזאת כבר לא משנה לי! צריך רק לצאת מכאן בחיים! קורה כאן משהו הרבה יותר גדול מהמבצע. הרבה יותר גדול. אני מרגישה את זה. החוטף, מי שזה לא יהיה, גרם לשרה להשתגע. אבל עזוב את זה בינתיים. בוא נצא מכאן כבר."

"אני מסכים. במבצע נטפל אחר כך. נביא את שרה לבית החולים ואז אני אסיע אותך לבית שלך. מגיעה לך מנוחה אחריי מה שעברת."

* * *

"זהו זה, תנוחי לך. את צריכה את זה. נתראה!" אמר כריסטופר לאחר שמלינדה יצאה מרכבו.

"ביי," אמרה מלינדה שעדיין התקשתה לעכל את מה שקרה.

כשנכנסה לביתה, מיד זרקה את תיק הצד שלה על הספה. היא רצה אל חדרה, נשמה עמוק וקרסה על מיטתה באפיסת כוחות.

זהו זה♥