אפריל || סיפורים בהמשכים .

פרק 9 - ״מלונדון לקליפורניה״ .

קולות רועשים. הרבה מאוד מהם.

 הכל נשמע כמו קולות רקע למלינדה. היא רק ישבה על ספסל המתכת הקר, מצמידה תיק קטן ושחור לגופה. בידה השנייה היא אחזה בידית המזוודה הגדולה שלה. היא שלחה יד חוששת ולחה לנגב טיפות זעירות של זיעה על מצחה.

היא ידעה שזאת החלטתה הסופית. גם ג'ף ציין לה את זה. אתמול, בישיבת ההתפטרות, כולם היו מבולבלים. הם מעולם לא נתקלו במקרה שמלינדה וויליאמס, "הסוכנת המצטיינת של ג'ף" נכשלת במשימה. אבל השמועות והרכילויות בסוכנות מתפשטות פלאים. וגם אם לא אמרו בפניה שהיא נכשלה, היא ידעה זאת, והם ידעו, וג'ף ידע.

ג'ף. יותר מכולם - הוא היה מאוכזב. ולמרות שניסה להסתיר את זה ולהתנהג באדישות, הפנים שלו אמרו הכל. היה נדמה לה גם ששמעה אותו בוכה בשירותים. אבל היא הייתה חסרת אונים מולו. היא ניסתה לעכל את הכל.

היא באמריקה. מחכה על ספסל בלובי המלון בו שהתה. ג'ף שילם על כל שירות המלון, אתמול. כעת פג הזמן ועליה להסתדר לבד. את ג'ף היא לא תפגוש יותר, היא ידעה. היא כבר מנותקת ממנו, לבד. היא צריכה להסתדר בכוחות עצמה. היא חשבה לעצמה, והרבה. מה תעשה? מה יהיה עכשיו? איך תסתדר? את הבית בו גרה היא שכרה למישהו אחר לתקופה בה היא הייתה אמורה להיות באנגליה וכבר אי אפשר לבטל את העסקה. ובכל זאת משהו גרר אותה דווקא לקליפורניה. דווקא לכאן, במקום בו חוותה את אחת האכזבות הכואבות ביותר בחייה. שביב תקווה. לפגוש אותו. את וויל שלה.

"את רוצה לבצע 'צ'ק אין'?" שאלה אחת הפקידות בתופעה אותה כינתה מלינדה נחמדות-יתר, נחמדות מזוייפת.

"לא, לא, זה בסדר. אני... חיכיתי. מיד אעזוב," אמרה מלינדה וגררה את מזוודתה המסורבלת החוצה.

מונית לכדה את זווית ראייתה. מוזר, היא כבר התרגלה למוניות השחורות של לונדון.

"את צריכה הסעה לאנשהו?" צעק בקול גס.

"לחוף," היא ביקשה באדיבות. "לחוף קליפורניה."

במשך כל הנסיעה השמיים הסגלגלים קרנו לה. היא נהגה לשבת עם וויל מול השקיעה תמיד. כמה קיטשי.

גם עם כריסטופר צפתה בשמש שוקעת. במקום המפלט הסודי שלו. לרגע תהתה מה איתו, עד שהרגישה בעצירה.

"הגענו," הכריז  הנהג ומלינדה הודתה לו ושילמה.

בהתחלה ישבה על החוף. הביטה בשמש המתחילה לשקוע באיטיות.

ליבה פעם. אגלי זיעה נזלו על אפה ועל לחייה. נשמתה נהייתה כבדה יותר. היא לא יכולה. היא חייבת ללכת. היא חייבת לרוץ, לקפוץ... רק להגיע אל וויל. הגעגועים הרגו אותה מבפנים.

וזה מה שעשתה. היא לקחה את מזוודתה, התיק שלה - ורצה. היא ידעה את הכיוון, את הדרך. הרצון שלה גרם לריגוש, לתקווה, לפעימות לב מואצות של ציפייה. ואז הגיעה.

הבית הישן והטוב, לא השתנה כלל. היא התנשפה ובקושי נקשה על הדלת. לאחר המתנה ארוכה ומייאשת, הבינה שהבית ריק. היא חייבת להמשיך לחפש, הוא בטוח בסביבה. הוא פה, הוא בטוח פה.

ואז נזכרה. כשעוד הייתה בלונדון, בבית שכריסטופר נתן לה. נכון, לפניי שג'ף התקשר, בזמן שפינתה את הבית. כן, הוא התקשר! וויל התקשר! אז המספר שלו בטח נשמר בהיסטורית השיחות שלה!

היא חיפשה בתיק שלה במהירות. ביד נרגשת היא שלפה את הנייד, כמעט הפילה אותו מספר פעמים. היא מצאה את המספר, לחצה על מספר כפתורים באצבעות רועדות וחייגה.

שתיקה. נשמע כאילו הצד השני ענה, אבל שתק. קולות רקע נשמעו שם. אסור לה לוותר. עד לכאן היא הגיעה בשבילו, והיא תהרוס את זה בשיחת טלפון?

"וויל," נשפה את מילותיה, כמעט בדמעות.

"מי זה?" שאל בקול תקף שמשמש להסתיר את אישיותו הרכה והעדינה של וויל.

"א- אני. אתה שומע?"

"מלינדה."

"כן..." אמרה בקול חושד ומהוסס.

"אני התקשרתי. את ניתקת, ואני חשבתי... שאת במנהטן עכשיו."

מנהטן? הו, נכון. סיפור הכיסוי.

"כן, אני צריכה לדבר איתך. האמת היא שהייתי בבית שלך הרגע ואתה לא נמצא."

"נכון, יצאתי."

"אז תגיד לי איפה אתה!"

"בואי לבית הקפה," ניתק.

דמעה זלגה על לחייה של מלינדה. דמעה שהכילה סערת רגשות כבדה.

כאב, ייאוש, תקווה, אהבה. אושר, עצב, אכזבה, שלווה. היא לא החליטה איזה מהרגשות היה זה שגרם לה לרוץ עד לבית הקפה.

היא סקרה את המקום בזריזות, חיפשה אחר פנים מוכרות. ואז ראתה את מה שלא העלתה בדעתה שתראה.

מלינדה התקרבה אליו, לוויל. בפסיעות איטיות, בנשימה כבדה שנעתקת כל כמה שניות.

"שלום, מלינדה," אמר לה וויל בפה עקום ומאוכזב. "תכירי... זאת סוזן."

בחורה רזה מאוד הייתה ליידו, עטתה חיוך תמים ונפנפה לשלום.

הוא כבר לא וויל שלה. היא התעכבה יותר מדיי. היא הפסידה אותו.

דמעות עלו לעייניה, הכל היה מטושטש כל כך. פיה נפתח בניסיון לומר דבר-מה, אבל רק מלמולים מבולבלים יצאו ממנו. היא הנידה בראשה. והדבר האחרון שראתה היה רצפת פרקט, כהה ובלויה שהכתה אותה בחוזקה בראשה. רעשים של מלצרים, לקוחות, שאלות, בלבול. ייאוש תקף אותה. וזה כאב.

* * *

היא פקחה את עינייה והכל שוב היה מטושטש. היא ראתה רק גוש לבן ונוצץ שסנוור אותה. ואז ראייתה התבהרה. זו הייתה תקרה לבנה, מוארת באור השמש.

אור השמש? כבר בוקר? זה לא יכל להיות חלום. כאב עז בראשה. לא, זה לחלוטין לא חלום.

יש תחבושת על ראשה. משהו קרה לה. היא קמה, נתמכת ברהיטי עץ דהויים שהתבהרו באור השמש. היא הביטה בעצמה בראי שהיה בחדר. תחבושת לבנה חבשה את ראשה, מוכתמת בדם במקומות מסויימים.

מעל הראי ניצב שעון. השעה הייתה שמונה בבוקר. ילדים בחוץ הסתובבו, מלקקים גלידה, הוריהם מלווים אותם.

רגע, היא מכירה את החדר. זה חדר האורחים, בבית של וויל. היא פרצה החוצה מהחדר. מלינדה פסעה בשקט במסדרון, היו קולות מהסלון. היא לא עמדה בפיתוי, והציצה.

וויל היה שם, עם הבחורה ההיא... סוזן. התחבקו, התנשקו, אפילו חיככו את אפיהם. כמו שהוא נהג לעשות איתה. היא נפרדה ממנו לשלום. מלינדה נצמדה אל הקיר כדי שלא יבחינו בה. הדלת נסגרה בשקט. מלינדה חזרה להציץ והופתעה לגלות את וויל מציץ לעברה גם כן. רפלקס הבהלה הפתאומי שלה גרם לה לסטור לו.

"סוזן... הא?" שאלה מלינדה בחיפוש אחר נושא שיחה, לאחר שהתיישבה עם וויל על הספה.

"התעלפת," התחמק. "את מרגישה טוב?"

"ברור שאני מרגישה טוב!" מחתה מיד.

"טוב, נדמה לי שיש לנו קצת על מה לדבר. קודם כל, תאמרי לי מי את ולמה את צריכה אותי."

"אני לא חושבת שאני מבינה את השאלה."

"כשהתעלפת, הנייד שלך עדיין פעל. היסטוריית השיחות שלך הראתה לי כמה מספרים, ואחר כך האינטרנט עשה את שלו. ואת מרגלת."

"אז עכשיו אתה יודע."

"את יודעת כמה הייתי שבור כשעזבת אותי? חשבתי שגם את תרגישי משהו. אבל טעיתי. את סתם מרגלת. זה בטח היה חלק ממבצע שלך או משהו כזה, נכון? את לא באמת אהבת אותי, נכון?"

"איך אתה יכול לומר את זה?!" צעקה. "אני אהבתי אותך, וכמעט שלא טסתי ליעד הבא שלי בגללך! אני עזבתי אותך בגלל הסוכנות ולא הייתי איתך בגללה. אני הייתי מדוכאת!" דחפה אותו. "הייתי מדוכאת כי עזבתי אותך! איך אתה יכול להגיד דברים כאלה? איך אתה יכול להיות אדיש כזה?!" הכתה אותו. "אני אהבתי אותך!!!"

"ועכשיו?" שאל חרישית.

"סליחה?"

"עכשיו, את עדיין אוהבת אותי?"

"מה זה משנה לך?" שאלה בלגלוג. "זה ייפגע רק בי. לך יש את סוזן."

"אני תכננתי להיפרד מסוזן, אתמול, בבית הקפה. ואז את הופעת."

"אתה אוהב אותה. ראיתי איך התנשקתם שם."

"קנאית קטנה," חייך.

"וזה רע?" אמרה באדישות.

"את חסרת תקנה, מלינדה," הניד בראשו.

"לא פחות ממך."

"נו?" האיץ.

"מה?" תהתה.

" 'מה'..." חיקה אותה בלגלוג משעשע.

שניהם צנחו אל הספה, מתנשקים נשיקת-פגישה-מחודשת. כמה שהיא חיכתה לרגע הזה. להיות איתו שוב.

"באת כדי להישאר?" שאל בעודו מלטף לה את הלחי.

היא רק הנהנה בחיוך.

הפגישה (והנשיקה) של מלינדה ו-וויל♥

ושוב התעכבתי, ואני מתנצלת אלפי פעמים ומקווה שזה לא ייקרה שוב, פשוט נכנסתי לתקופה עמוסה בביה"ס.

אבל... נקווה לטוב.

ועד פעם הבאה,

אפריל סמית♥