הרגע שאוסטין נולד
הרגע שאוסטין נולד היה הרגע המאושר ביותר בחיי, וגם הנורא ביותר.
החודש הראשון מתוך תשעת החודשים המפרכים היה הטוב מכולם.
כשרק נודע לי שברחמי עובר זעיר, בכיתי דמעות אושר. סוף-סוף אזכה למשפחה משלי.
נזהרתי כבר מאז שלא להיפצע, שמרתי על עצמי היטב.
נקשרתי לאוסטין כבר מאז. אהבתי אותו מהרגע שנודע לי שהוא קיים.
לילה-לילה הייתי מלטפת את בטני ליטופים עדינים וקצובים, על אף שהייתה עדיין שטוחה, ולוחשת לעובר שלי כמה שאני אוהבת אותו.
החודש השני היה הבודד ביותר.
כאשר סיפרתי לאבי העובר על קיומו, הוא קם וברח.
כאב לי להישאר בודדה, אבל אוסטין היה שם בשבילי.
בכל פעם שהרגשתי עצב או שסתם לא רציתי להיות לבדי - הייתי מלטפת את בטני ומחייכת לעצמי, יודעת שאוסטין נמצא שם ומחייך אליי חזרה.
לילה-לילה הייתי מנחמת אותו, שלא נורא שאביו עזב, כי אני והוא ביחד - וזה מה שחשוב.
החודש השלישי היה היפה ביותר.
סוף כל סוף יכולתי לראות את אוסטין בולט מתוך בטני. זאת הייתה ההוכחה לאושר שלי.
בכל יום הייתי מבלה זמן רב מול המראה, לאמוד כמה הילד שלי גדל.
למרות שהבטן לא הייתה גדולה מאוד, היה ניכר שבכל יום אוסטין מתפתח יותר ויותר, ובכל יום החיוך שלי נעשה גדול יותר ויותר.
לילה-לילה הייתי מחייכת אליו, ויודעת שאיכשהו החיוך הזה ייקלט בתודעתו.
החודש הרביעי היה השמח ביותר.
גילו לי שהעובר הקטן שלי הוא ממין זכר.
כמה ששמחתי באותו היום. פינקתי את אוסטין בארוחה גדולה לרגל הבשורה.
בכל פעם ששאלו אותי, הייתי עונה בגאווה, "זהו בן."
עכשיו יכולתי לדבר אליו במין זכר, בלי לציין את המחמאות שלי גם בלשון נקבה.
לילה-לילה הייתי לוחשת לו כמה שהוא יפה וחזק, ואיך כשייגדל יהיה הגיבור שלי.
החודש החמישי היה הנעים ביותר.
כבר יכולתי להרגיש את אוסטין בבטן שלי.
בכל יום הייתי מתעוררת לרגליו הבועטות וידעתי שהוא כבר רוצה לצאת לעולם.
"חכה בסבלנות, גיבור שלי," הייתי אומרת לו. "עוד קצת זמן. תמתין עוד קצת ובקרוב תראה את אמא."
הייתי מלטפת את בטני במקום בו הייתה רגלו עד שהיה נרגע.
לילה-לילה הייתי מעודדת אותו לחכות עוד קצת, כי המאמץ שלו יישתלם בסוף.
החודש השישי היה הבעייתי ביותר.
לא יכולתי שלא לשמוח בכל פעם שהרגשתי את אוסטין זז ברחמי או בכל פעם שראיתי שהבטן גודלת.
אבל מהצד השני, לא יכולתי שלא לבכות ביום שבישרו לי שהוא חולה.
אמרו לי שהפלה היא האפשרות הטובה יותר מבחינה רפואית, כי אם אשמור את אוסטין יהיה עליו לקחת את המחלה, נטל לכל החיים.
אבל אני לא יכולתי להתנתק ממנו עכשיו. אחריי כל מה שעברנו לא יכולתי לשחרר אותו. זה היה צעד אנוכי, אני יודעת, אבל רק רציתי להעניק לו את החיים שהוא חפץ בהם כל כך.
לילה-לילה הייתי בוכה בלי קול, חושבת מה אעשה והאם החלטתי את ההחלטה הנכונה.
החודש השביעי היה השקרי ביותר.
לאחר שהחלטתי שאשמור את אוסטין ניסיתי להתנהג בצורה הכי שמחה שיכולתי.
רציתי להסתיר ממנו את כל הרגשות הנוראיים שהרגשתי בתוכי.
בכל פעם שרציתי לבכות הייתי מפעילה מוזיקה עדינה ליד בטני ובוכה חרישית.
בכל פעם שרציתי לברוח הייתי סוטרת לעצמי בניסיון להתעשת ולזכור שאם אברח, אברח גם עם אוסטין - גם אם רציתי וגם אם לא.
לילה-לילה הייתי נושכת את שפתיי בניסיון לא לבכות, עד שהייתי נרדמת. בלי ללחוש לו כלום ובלי ללטף אותו באהבה אמהית.
החודש השמיני היה הגורלי ביותר.
לאחר שקיבלתי עידוד מהוריי וכשהרופאים אמרו שאני לא היחידה שבחרה לשמור תינוק עם מחלה, הרגשתי שהשתקמתי.
לא נפטרתי מהרגלים ישנים, כמו להשמיע לאוסטין מוזיקה מדי פעם. אבל הפעם זה נעשה בשמחה, ולא בכיתי יותר בגלל ההחלטה שלי.
ויום אחד, כשהבטתי במראה כדי לראות כמה ההיריון התקדם, הבנתי איך רציתי לקרוא לו. אוסטין. זה פשוט הגיע משום מקום, אבל שמחתי שזה השם שבחרתי.
לילה-לילה הייתי מתנצלת על החודש הקודם, על שהייתי קרירה כל כך ומבקשת ממנו שייסלח לי. הייתי פונה אליו בשמו ולוחשת לו כמה שאני אוהבת אותו, ונשבעת לו שאהיה איתו תמיד, לא משנה מה.
החודש התשיעי היה הכואב ביותר.
רוב החודש עבר במהרה, עד הרגע שהזנקתי את הוריי כשאמרתי שהגיע הזמן ללדת.
בבית החולים בדקו אותי בזריזות ברגע שהגעתי. הרופאים התלחששו ביניהם, כאילו הם שותפים לסוד שאסור עליי לדעת.
לא ייחסתי לכך חשיבות רבה מדיי, עד רגע הלידה. עברה בי צמרמורת נוראה. ידעתי שמשהו לא בסדר.
הרגשתי מטושטשת, אבל בין דחיפה לדחיפה בשביל שאוסטין סוף-סוף ייצא, דרשתי מהרופאים לספר לי מה העניין.
"המחלה חמורה משחשבנו," אמר אחד הרופאים להוריי.
על אף שהייתי מטושטשת הבנתי את דבריו. קולו הדהד במוחי. הרגשתי שליבי נצבט.
הוריי הביטו בי במבט מלא רחמים ודמעות.
ואז חשתי כאב כמו שלא הרגשתי מעולם. אוסטין יצא.
אבל לא היה קול בכי. לא היה שום קול.
האחיות התלחששו עם הרופאים עד שאחת הנידה בראשה לעברי.
לא יכולתי לעכל, עד שמצאתי בזרועותיי את התינוק שלי.
אבל הוא שתק. ליבו לא פעם. וגם ליבי לא.
אוסטין שלי נולד מת.
הרגע שאוסטין נולד היה הרגע המאושר ביותר בחיי, וגם הנורא ביותר.
אבל נשבעתי לאוסטין שאשאר איתו לא משנה מה, וכך היה.
ועכשיו, פגשתי את אוסטין.
אבל לא בבית החולים.
במקום אחר.
טוב יותר בשבילו, וטוב יותר בשבילי.
הו גאד, היה לי קשה לכתוב את זה. אני ממש רועדת עכשיו.למי שלא הבין (למרות שמהמשפט האחרון אי אפשר להבין אחרת), זאת הגשה לתחרות כתיבה -
שום דבר מזה לא קרה באמת!
אני מקווה שאהבתם (:
אפריל סמית♥
נ.ב - הפרק האחרון של אשת המסכות יעלה בימים הקרובים! ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אפריל || סיפורים בהמשכים .