אפריל || סיפורים בהמשכים .

פרק 14 - ״ההחלטה של מלינדה״ .

מלינדה צעדה לבדה ברחובות לונדון לכיוון המלון.

בתוך תיק הגב שלה לא היה שום דבר שלא היה בהלוך, אבל משום מה הוא הרגיש כבד בהרבה יותר.

בעצם, כל גופה הרגיש כמו משקולת אחת גדולה. היה לה קשה ללכת.

מלבד זאת, המחשבות הציפו אותה.

היא ידעה שמה-שלא-יהיה שיש לה עם וויל הוא עניין גדול, אבל היא לא יכלה להעיד בלב שלם שהנשיקה של כריסטופר לא ערערה משהו בעמדה הזו בתוכה.

כאב לה שהיא צריכה להחליט, כי היא תפגע באחד הצדדים. אבל בייחוד הבחירה הזאת תפגע בה.

איך תוכל להביט לוויל בעיניים ולומר לו שכריסטופר נישק אותה לאחר שגררה אותו לצד השני של העולם כדי להביס את כריסטופר?

ואיך תוכל לוותר על כריסטופר כאשר כל מבט שהוא מעיף אלייה מרעיד את האדמה שתחת רגלייה?

היא נקרעה מבפנים.

במקום ללכת למלון, היא המשיכה הלאה בשביל. היא החליטה לדחות על הויכוח שייקרה עם וויל, בינתיים.

השביל לא היה ארוך. כעבור כמה מטרים של הליכה איטית, מלינדה הגיעה לסוף השביל.

פארק שמתפרש על שטח של פחות מדונם קידם את פניה.

מלינדה מעולם לא הייתה שם, אבל היה משהו במקומות שקטים כמו הפארק משהו שהיא לא יכלה לעמוד בפניו.

אז היא המשיכה ללכת.

רוח קרירה נשבה עלייה ובידרה את שיערה. היא הידקה את מעילה.

ואז מצאה ספסל פנוי והתיישבה עליו.

היא הרגישה בדידות. אבל רק כשהיא לבד במקום שקט, היא יכולה לחשוב ברוגע.

ומיד כשהתיישבה עלו המחשבות לראשה, והדמעות לעינייה.

היא לא רצתה להרוס לוויל את החיים. הוא אהב אותה, והיא... הרגישה משהו כלפיו. היא לא יכלה להגדיר אהבה.

מצד שני, היא לא יכלה להתכחש למה שהיא מרגישה כלפיי כריסטופר, למרות כל מה שעשה.

דמעה אחת השתחררה מעינה. רוח נשבה בתיאום מושלם כדי לסחוף אותה הרחק ממלינדה.

כמה היה קל לקחת את האקדח הארור מהתיק שלה ולירות לעצמה בראש. אבל לא כך היא רצתה לסיים את זה.

היא רצתה לעשות משהו נכון בחייה.

וזה יהיה להיות גלויה לשניהם, ולהחליט.

היא לא יכולה להמשיך לשחק כך בלבבותיהם, וגם בשלה.

והשאלה עדיין נשאלת - האם זה יהיה כריסטופר או וויל?

ליבה הלם.

טיפות גשם קטנות החלו לטפטף על פנייה.

איזה זמן גרוע בחרה להחלטה שלה.

אבל היא לא יכלה להחזיק את זה שנייה נוספת בתוכה.

היה עלייה להחליט. עכשיו.

היא נשמה עמוק וניסתה לחשוב מה לעשות, בדיוק כשהנייד שלה צלצל.

"מלינדה?" שאל ג'ף מהצד השני של הקו. "הגעתי לאנגליה. הסוכנים הבחירים שלי חקרו קצת את כריסטופר, אבל לא לשם כך באתי. עליי לדבר איתך. זה לא משהו שמתאים לשיחת טלפון."

מלינדה אמרה לו היכן היא נמצאת בדיוק וג'ף אישר את הגעתו.

לאחר מספר דקות הוא באמת הגיע.

"ג'ף."

"מלינדה."

שתיקה מביכה שררה לכחצי דקה בין השניים.

"אז הגעת לבריטניה," היא שברה את השתיקה והוא הנהן.

"ועכשיו שבחקירה של כריסטופר הכל התברר, אני חושב שזה יכול להיות זמן מתאים לומר לך שהוא יכול, טכנית, להיכנס לכלא שלנו להרבה מאוד זמן." באותה מידה היה ניתן לזרוק למלינדה אבן בראש ולקוות שהיא תמשיך לעמוד בלי לזוז.

"אה," היא אמרה בקול הכי יציב שהצליחה לגייס.

"וכמו כן..." הוא המשיך בקול נבוך מעט. "תראי, המבצע היה כולו תרמית. את פוטרת מהסוכנות בלי כל סיבה הוגנת. ובלעדייך לא יכולנו לתפוס את כריסטופר ולהכשיל את התכנית שלו. חלקית."

"מה אתה מנסה לומר בזה?"

"שרק ממך הם פחדו. והיו להם סיבות טובות מאוד, כי בסוף באמת הכשלת את התכנית שלהם. לא הייתי צריך לפטר אותך. אני יודע שאולי את לא תרצי, אבל באתי במיוחד לאנגליה כדי להציע לך, הסוכנת המצטיינת שלי, לחזור לסוכנות. אני יודע שאת לא המלינדה שהייתה כשרק הגיעה לאנגליה. את חזקה בהרבה ואת למדת מטעויות. למדת את הכאב הצורב של כישלון, והצלחת להפיק מזה את הטוב ביותר. אני מציע לך לחזור להיות סוכנת מצטיינת אצלינו. מה את אומרת? הסוכנות היא הבית שלך. הסוכנים הם המשפחה שלך. כולנו נקבל אותך ביראה וכבוד. רק תצטרכי לחזור על טקס ההשבעה, והמצב יחזור לקדמותו. לא - הרבה יותר טוב מהמצב הקודם. מה את אומרת?"

מלינדה לא ידעה כיצד להגיב.

הסוכנות הזו הביאה לה כל כך הרבה צרות, סבל, בדידות וכאב. אבל בזכות הסוכנות היא הכירה את וויל ואת כריסטופר. וחוץ מזה, צרות הוא השם האמצעי שלה.

מלינדה פרשה חיוך ענק על פנייה.

"אתה תהיה הבוס שלי?" היא שאלה.

"כן." חיוך קטן עלה גם על פניו.

"אז כן, אני מסכימה." היא הושיטה את ידה והוא לחץ לה אותה.

ואז היא הצדיעה לו.

"ושהאל יברך את אמריקה." אמרו שניהם יחד.

"ואני מאמין שיש לך שיחה איתו -" הצביע ג'ף על המכונית בה הוא הגיע, ממנה יצאו שני סוכנים וכריסטופר, כבול באזיקים. "- הוא המשיך לומר שאתם חייבים לדבר לכל אורך החקירה, כך אמרו לי הסוכנים. להישאר איתך כאן?"

"לא, תודה, ג'ף. אני יכולה לעשות זאת לבדי. טוב, לא בדיוק. אני צריכה לעשות שיחה מהירה."

מלינדה התקשרה לוויל בקול נרגש ואמרה לו לאן עליו לבוא. ואז חזרה לג'ף.

"תודה על הכל... בוס." היא חייכה.

"אין בעד מה, סוכנת מצטיינת שלי." הוא הניח את ידו על כתפה כאומר כל הכבוד.

היא רק חייכה בשתיקה. מרחוק נראה וויל שרץ בשביל לעברם.

"בסדר. אז אני מניחה שנתראה בקרוב. אני אתקשר אליך בהמשך היום," אמרה מלינדה.

ג'ף הבין את הרמז, הנהן וקרא לשני הסוכנים שלו חזרה למכונית.

בזמן שמלינדה צפתה בג'ף מצדיע לה ללהתראות מהרכב שהתניע והחל לנסוע, וויל כבר הספיק להגיע ממולה ולעמוד לצד כריסטופר, במרחק בטוח של מטר, כמובן.

מדי פעם הוא שלח לעברו מבטים רושפים או נגעלים, לפעמים גם מפוחדים. מלינדה הבינה אותו. קשה לו לעכל את כל העניין הזה.

כריסטופר לא העיף בו ולו מבט אחד. היה על פניו חיוך ממזרי קטן והוא רק נעץ מבט בנקודה לא ברורה מולו, אפילו לא בפניה של מלינדה.

מלינדה נשמה עמוק והתיישבה על הספסל.

שני זוגות עיניים סקרניות הפנו מבט ישר אל עינייה.

עיניו של וויל הביעו חמלה ורחמים ורגש חזק מאוד שלא ניתן לתיאור במילים.

עיניו של כריסטופר היו נסערות. לרגע שכחה שכריסטופר אמר לה לא להביט יותר בעיניו, אבל הן לא היו יותר בודדות. היה בהן ניצוץ, ניצוץ החיים. הוא היה כבר מאושר. הוא מצא טעם בחיים.

ליבה של מלינדה הלם. היא חשבה שאולי היא לוקחת את זה בקלות מדיי, אבל אין ברירה. הם כבר כאן.

היא העיפה כמה מבטים אחרונים לתוך עיניהם של השניים ואז השפילה את מבטה לספסל בניסיון לחשוב במי תבחר.

היה לה קשה להתרכז ולחשוב. היא עצמה את עינייה והקשיבה לשקט. עוד כמה טיפות גשם נסחפו ברוח ודבקו לפניה ולבגדיה.

המחשבות לאט לאט הצטללו.

כל מה שלא קשור להחלטה הגורלית שלה נדחק הצידה וחשף את השם שלו.

השם של מי שהחליטה שהיא תבלה איתו את שארית חייה, ויהי מה.

חיוך קטן עלה על פניה.

היא נשמה עמוק בשנית והסתכלה על פניהם.

"וויל, כריסטופר," היא אמרה. "הנה אנחנו. קראתי לכם הנה כדי לבשר לכם שאני לא אוכל להמשיך לשחק כך ברגשות שלי ושלכם. ויש במוחי כבר החלטה. אני מרגישה שאני אוהבת אחד מכם, ואני לא מתכחשת לזה."

הם שתקו, העיפו מבט קל אחד בשני ואז חזרו להביט במלינדה.

היא תהתה אם היא שקופה כל כך. אם ההחלטה שלה כבר נראית לעין.

לא. בטח שלא. היא אשת המסיכות.

היא לא מראה מה היא חושבת.

אבל עכשיו היא תיפטר מכל המסיכות, אחת ולתמיד.

בשבילו.

היא הסתכלה על פניהם של השניים כמה פעמים.

עכשיו היא תאמר להם מה ההחלטה שלה.

עכשיו היא תפסיק את המתח.

עכשיו היא תיפטר מכל המסיכות.

זהו, היא אומרת להם מה החליטה.

זה הסוף של אשת המסיכות.

סוף סוף!

סוף כל סוף הסיפור הגיע לסיומו!

נהנתי כל כך לכתוב אותו, למרות שלפעמים החשק בא והלך,

למרות כל הקשיים אני בהחלט יכולה לסכם את כתיבת הסיפור הזה כמהנה ♥

אני מקווה שמי שכן קרא את הסיפור נהנה כמוני, ואם כן - מה טוב ומה נעים.

השארתי את הסוף פתוח כי החלטתי שאתם צריכים להחליט מה מלינדה מחליטה.

אולי זה קצת מעצבן או קיטשי, אבל ככה זה נגמר ו95% שלא יהיה סיפור המשך

אז זהו חברים, זה הפרק האחרון של הסיפור, אבל לא הפוסט האחרון.

כיוון שהבלוג הזה מיוחד בשבילי אני מתכננת לעשות פוסט מיוחד בסוף כל סיפור שאקרא לו "סוף דבר".

בפוסט הזה אני אנאם איזה נאום על הסיפור בתקווה שהוא לא יהיה ארוך, ואולי אפילו אשים תמונות של איך שאני מדמיינת את הדמויות. (למרות שבכל פעם המראה של הדמות משתנה אצלי בראש, לא יודעת למה.)

אני אעלה אולי גם שיר שמתאר את מלינדה-וויל ושיר אחר שמתאר את מלינדה-כריסטופר, כדי אולי להקל על הסוף הפתוח, או סתם ככה ♥

אני אעלה ל"סוף דבר" גם את ההקדמה לסיפור הבא, שהייתי די בטוחה מהו אבל פתאום אני לא כל כך ,

אבל תהיו בטוחים שיהיה כזה ושאחשוב איזה סיפור זה יהיה בקרוב

כמו כן, אני אעצב מחדש את הבלוג עם פרסום ההקדמה והפעם אני אלך על משהו בהיר

אז זהו לבינתיים, מקווה שנהנתם. קוראים חדשים תמיד מוזמנים (:

אפריל סמית♥